הייתי אמורה להתארח השבוע בזירה הלשונית של רוביק רוזנטל לכבוד פורים.
ברגע האחרון קיצרו את גיליון הדפוס ל-20 עמודים וויתרו על טורי המצוין, ומה שלא מתפרסם בפרינט לא מתפרסם גם באינטרנט. אז הנה בשבילכם בלבד (הפוסט הזה ערוך לקורא הממוצע. מתישהו בימים הקרובים אפרסם את החלקים שירדו בעריכה, כי החלטתי שהם קצת אקדמיים מדיי וקצת כבדים לקורא הממוצע).
מחבר מגילת אסתר בקי בשפה הפרסית העתיקה, ומכיר לא רק את המילים ואת השמות, אלא גם את האטימולוגיה שלהן, כלומר מאין הן באו. הוא גם סומך על קהל הקוראים שיכיר את המונחים הפרסיים, ולפעמים הוא חושב בפרסית עתיקה במקום בעברית.
הפרסית היא שפה הודו אירופית, כלומר היא חולקת מוצא משותף עם האנגלית, עם הצרפתית, עם הרוסית, עם הגרמנית, ועם רוב לשונות אירופה האחרות (מלבד פינית, הונגרית, אסטונית ובסקית). המשותף בין הלשונות מתגלה בעיקר במספרים (דוֹ = 2, נֹה = 9), באיברי גוף (לַבּ = שפה) ובבני משפחה (מָאדַר = אם, פֶּדַר = אב, בַּרָאדַר = אח. הדוגמאות מפרסית מודרנית). הפרסית המשתקפת בתנ"ך היא פרסית עתיקה, לשונה של האימפריה האח'מנית – ממלכתם של כורש, דריוש, אחשורוש ואחרים. היא השתנתה הרבה במהלך השנים. פרסית של היום דומה לפרסית עתיקה פחות ממה שאנגלית דומה לגרמנית, אבל האיראנים אוהבים לומר שהם מדברים את שפתו של כורש.
במגילת אסתר אפשר למצוא כמה משחקי מילים המעידים על בקיאותו של המחבר בשפה הפרסית: דת – פרסית עתיקה דָּאתַה "נתון", כלומר מה שניתן. מה שניתן על ידי המלך או על ידי האל הוא החוק. מחבר המגילת מכיר את האטימולוגיה הזאת, ומציע לנו משחקי מילים כמו "להינתן דת" (ג:יד), "והדת ניתנה בשושן הבירה" (ג:טו). משחקי מילים נוספים עושים שימוש באטימולוגיה של השמות ושתי ו-המן: ושתי – וַהִשְתִי – הטובה ביותר, ועליה נאמר – "ומלכותה ייתן המלך לרעותה הטובה ממנה" (א:יט). על המן – ווֹהוּ-מַנַה – המחשבה הטובה – נאמר "ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו" (ט:כה).
משפט השבוע שלנו הוא תשובתו של אחשוורוש להמן: כאשר המן מציע לאחשורוש כסף תמורת הרשות לטבוח ביהודים, אחשוורוש נותן לו תשובה שנראית תמוהה: הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ; וְהָעָם, לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ (ג:יא). מציעים לו כסף והוא נותן במקום לקחת? מוזר. ההסבר הבלשני הוא פשוט מאוד: מדובר כאן במר"ן, כלומר בשגיאת תרגום (המונח מר"ן נקרא על שם תרגום אומלל של שם השחקן "כריסטיאן סלייטר" כ"מניח רעפים נוצרי"). אמנם המקור הפרסי אינו מול עינינו, אבל אפשר לשחזר בקלות: הכסף – אַרְדַתַם (אותו שורש של אַרְגֶנְטוּם הלטיני), לך – תַוַה (tava), נתון – דָאתַם, בדיוק כמו המילה דת. אבל בפרסית עתיקה, ardatam tava dātam זה לא בדיוק "הכסף נתון לך", אלא בעצם "הכסף נתון על ידיך". כלומר "אתה נתת את הכסף". אחשוורוש פשוט אומר להמן – אתה נתת את הכסף – אתה יכול לעשות ביהודים כטוב בעיניך. השימוש ב"לעשות" בתור ציווי מוכר גם הוא משלבים מוקדמים של השפה הפרסית. אגב, גם כאשר המן מתפאר שאסתר הזמינה אותו שנית, הוא משתמש באותו מבנה: "וגם למחר אני קרוא לה" (ה:יב), כלומר "אני קרוא (מוזמן) על ידיה".
לא רק מר"ן יפה מספקת המגילה, אלא גם תשמו"ץ משובח. תשמו"ץ הוא תרגום שומר משמעות וצליל (מונח שטבע ידידנו גלעד צוקרמן). בפרק ט' מופיע הביטוי "היהודים הפרוזים" (ט:יט). מנקד המקרא, שחי כמה מאות שנים אחרי שהתקדש הטקסט, לא הכיר את המילה פרוזים, ולכן הקרי כאן הוא פְּרָזִים. ההסבר הוא "היושבים בערי הפרזות", כלומר בערים שאין בהן חומה. אבל האם זה הגיוני? הבה נסתכל במילים הרלוונטיות בפסוקים טו-כ בפרק ט: וַיִּקָּהֲלוּ היהודיים (הַיְּהוּדִים) אֲשֶׁר-בְּשׁוּשָׁן… וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ … והיהודיים (וְהַיְּהוּדִים) אֲשֶׁר-בְּשׁוּשָׁן… הַיְּהוּדִים הפרוזים (הַפְּרָזִים), הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת…
כלומר "היהודים הפרוזים" עומד בניגוד ל"היהודים אשר בשושן", ומקביל ל"שאר היהודים אשר במדינות המלך". שושן לא הייתה העיר המבוצרת היחידה באימפריה – אפילו לא בפרס ומדי. לכן פחות הגיוני שיהיה מדובר כאן בערים ללא חומה (ערי פרזות), ויותר הגיוני שיהיה מדובר בשאר מדינות המלך.
המלכים האח'מניים נהגו להתפאר בכתובות הסלע ובכתובות הקיר שלהם בגדולתם. אחשוורוש (חְ'שַיַרְשַא הראשון), בכתובות שהשאיר על חומות פרספוליס, מתפאר, בין השאר, בהיותו "מלך של מדינות עם עמים ממוצאים שונים", ובפרסית עתיקה paruzanānām. אם נוריד את הסיומות הדקדוקיות, נישאר עם פַּרוּזַנַה: paru – רב (יוונית פּוֹלִי) zana – מהשורש של "לידה", אותו שורש של גנטיקה וג'נסיס (סיפור בראשית). תשמו"ץ אמור לשמור גם על משמעות וגם על צליל. פרוזים דומה בצליל לפַּרוּזַנַה. המילה הותאמה למשקל עברי (פָּעוּל), וההסבר "היושבים בערי הפרזות" נועד להסביר את הקשר השמי. היהודים הפרוזים הם היהודים ממוצאים שונים, בניגוד ליהודי שושן.
מחבר מגילת אסתר סומך בדרך כלל על הקוראים שיבינו. הוא אינו מפרש את "הפרתמים" ("היושבים ראשונה במלכות") או את "האחשדרפנים" ("שרי המדינות"), אבל כן מסביר את האטימולוגיה של "הפרוזים". המילה היחידה הנוספת שזקוקה לפירוש במגילת אסתר, היא "פור, הוא הגורל" (ג:ז, ט:כד). יש החושבים ששמו של חג הפורים הוא שאילה משמו של חג נשמות האבות האיראני – פְרַוַרְדִיגָאן (שגם בו יש פ',ו',ר' וסיומת ריבוי), והקישור למילה פור הוא רק תירוץ. לכן גם צריך להסביר את המילה הזאת, שאינה מובנת לרוב הקוראים.
רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני כסף נתון). צרו קשר פה מימין.
