כשלימדתי סנסקריט באוניברסיטת ת"א נכנס ראש החוג יואב אריאל לשיעור הראשון שלי, ודיבר בשבחה של הבינוניות. כי משם יש לאן להתקדם.
אני לא ממש הסכמתי איתו ודרשתי מהתלמידים מצוינות. אני חושבת שזה די עבד.
אבל אני לא באמת באה פה לדבר על בינוניות אלא על הבינוני.
בבלוגהּ נקודת ראות, כותבת עורכת הלשון ד"ר הדר פרי (בין השאר) על שגיאות נפוצות ולפעמים גם על הסיבות להן.היא עושה זאת בשפה משובבת נפש ובלתי אינטרנטית בעליל. שווה לקרוא. בפוסט שלילת הבינוני היא מדברת על שגיאה נפוצה כל כך, שלטעמי היא כבר נורמטיבית: השימוש ב"לא" לשלילת ההווה, במקום "אין". היא מציעה לכך שתי סיבות:
א. בהשפעת הלעז אנו רואים בבינוני פועל ממש ולא שם.
ב. בשל הרצון לפשט את הדיבור, המילה לא, שאינה מצריכה כל נטייה, באה במקום אין, הנוהגת בנטייה והמחייבת ידיעה ותשומת לב מיוחדת בשעת הדיבור: איני הולך, אינה מקשיבה (או איננה מקשיבה) וכדומה.
אני מסכימה יותר עם סיבה ב, משני טעמים:
א. הישראלי המצוי משתמש ב"אין" רק כדי לשלול את "יש". אנחנו משתמשים ב"לא" כדי לשלול גם שמות עצם ושמות תואר שאינם נחשדים כפעלים: היא לא יפה, אני לא חיילת.
ב. לרוב, ככל ששפה מתקדמת בזמן כך היא מתנוונת מבחינה מורפולוגית. כך איבדה העברית את היחסות (סיומות של שם העצם המעידים על תפקיד תחבירי במשפט) ואת הזוגי הפרודוקטיבי (כלומר הזוגי קיים ואנחנו יודעים לזהות אותו, אבל משתמשים רק במה שיש במילון ולא גוזרים מילים חדשות), כך היא מאבדת בימים אלה ממש את ההבחנות בין זכר לנקבה במספרים (תצילנה האוזניים, אבל זוהי המציאות), וכך היא איבדה — כבר כמעט לגמרי — את השלילה "אין" בהווה.
הערה נוספת לפוסט:
לבינוני קוראים "בינוני" לא משום שהוא בין העבר לבין העתיד אלא מפני שהוא בין הפועל לבין השם: יש לו קטגוריות דקדוקיות של השם — מין ומספר אבל לא גוף, ויידוע — ושוללים אותו ב-"אין", אבל הוא חלק ממערכת הפועל: יש לו בניין ו-voice.
בעברית קלסית לא היו זמנים אלא אספקטים: האספקט המושלם הפך בימינו לזמן עבר, אבל מי שמקשיב היטב יכול לשמוע אותו גם בדיבור יומיומי, במיוחד בצה"לית אבל לא רק. הבינוני שימש להבעת מצב או פעולה הרגלית / ממושכת, והופיע לרוב עם אוגד שציין את האספקט: "ויהי אומן את הדסה" (אסתר ב:ז, איך לא). בעברית חדשה משתמשים ב"הווה" כבינוני בעבר הרגלי – "היינו יושבים שם הרבה".
שתהיה לכולנו שנה מצוינת. את הבינוניות נשאיר למערכת הפועל.
רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני מצוינות). צרו קשר להזמנת הרצאה.
לפוסט הזה יש 7 תגובות
אבל אני לא באמת באה פה לדבר על בינוניות = אינני באה פה באמת לדבר על הבינוניות?
ולא גוזרים מילים חדשות = ואיננו גוזרים מילים חדשות?
"לרוב, ככל ששפה מתקדמת בזמן כך היא מתנוונת מבחינה מורפולוגית" – האם המשמעות היא ששפות נולדות, סתם כך, עם מורפולוגיה מסובכת? האם לא חייב להיות קודם תהליך של התפתחות?
מה שבאמת כואב באוזניים (בעיניים, ליתר דיוק – כי זה תמיד בכתב) זה סטודנטים שמנסים לכתוב במשלב גבוה, ומשתמשים גם בלשון עבר ב'אין'. (היהודים אינם יכלו להתמודד עם הכוחות הערביים העדיפים)
לאורי: כעקרון אפשר לגזור את זה מהעקרון שציטטת. אבל בשביל זה אתה צריך להאמין שיש דבר כזה – ציר מורפולוגיה-תחביר, ושהעקרון נכון הוא. אני אישית לא רואה את זה כך, ומעדיף את המודל של שפה שזזה באופן מעגלי על צירים דיאכרוניים של גרמטיקליזציה, אנקליטיזציה, שחיקה פונטית, וכו' – תהליכים תמידיים שעובדים ביחד ויכולים לקחת שפה בשני הכיוונים על הציר הזה.
תמר, כתבת: ""לרוב, ככל ששפה מתקדמת בזמן כך היא מתנוונת מבחינה מורפולוגית".
זו גישה ארכאית והיא שגויה; אורי עלה על הבעייתיות הלוגית של זה.
מדובר במחזוריות של בנייה ושחיקה. מסביר את זה יפה מאוד גיא דויטשר בספרו "גלגולי לשון".
אמיר
מתה עליכם, קוראיי היקרים. לא יפה להגיד, אבל ממוצע האינטליגנציה שלכם גבוה בהרבה משל קוראיי במקומות אחרים, שלטובתם הזנחתי קצת את הבלוג, ולא יפה.
התחלתי לכתוב תשובה, ויצא כל כך ארוך, שאני מפרסמת את זה מחר בתור פוסט נפרד.
למי שבמתח, אומר רק שאתם צודקים.
מחר הסבר קצת יותר מפורט, עם דוגמאות.
פינגבק: הזמן הוא כמו גלגל ענק « עברית וחיות אחרות