או: מה בין דגל ישראל לחנוכיה
ובין רבי יהודה הנשיא לרב כהנמן?

תקציר הפרק הקודם: הכותב האורח דוד פילאווין מתחקה אחר מקורותיו של סיפור נס פך השמן, ומגלה שהוא מפוקפק למדיי. מדוע, אם כן, בחרו חז"ל להדגיש אותו ולדחוק את מרד המכבים לקרן זווית?

חנוכה ופורים דומים בסטטוס ההלכתי שלהם: שניהם חגים שלא מן התורה אלא מדרבנן; בשני המקרים יש מצווה אחת מרכזית המיוחדת לאותו החג: בפורים זוהי קריאת מגילה ובחנוכה – הדלקת הנר(ות); מלבד "על הנסים" (השונה מפורים לחנוכה, אך דומה בפורמט שלה) לא קיימות תפילות-חובה מיוחדות לימים אלה.

אך בניגוד לפורים, שלו מוקדשת מסכת תלמודית שלמה, מגילה, המקור התנאי היחיד על אודות טעמו של חג החנוכה וכינונו, הוא הברייתא הקצרה, שהובאה כאן בשבוע שעבר, המספרת על נס פך השמן – מקור תנאי "חיצוני" שאפילו לא נכנס למשנה.

בעולם הישיבות רווח מיתוס שהולך בערך ככה:

היה היה, ל"ע, חוקר תלמוד, שר"י, באקאדעמיע ר"ל, שטען שהסיבה שבגינה רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, לא חיבר "מסכת חנוכה", היא שר' יהודה הנשיא הוא מצאצאי בית דוד ולכן נטר טינה לבית חשמונאי שתפסו את כס המלוכה, נחלת בית דוד על פי ההלכה – ולכן לא רצה להזכיר שמם במשנה. ומכיוון שלא ניתן לכתוב מסכת שלמה על חנוכה מבלי להזכיר אפילו פעם אחת את המכבים, אז ר' יהודה הנשיא החליט להשמיט את עניין חג החנוכה כליל מתוך המשנה (כאמור: הברייתא היא מקור חיצוני למשנה, הגם שהיא מקור תנאי).

הסיפור הזה מובא בדרך כלל כאילוסטרציה הן למניעים הקטנוניים שחוקרי התלמוד מייחסים לחז"ל, הן לאופי הספקולטיבי הבלתי מבוסס של התיאוריות שלהם, והן לחוסר הכבוד הכללי שהם רוחשים כלפי מושאי מחקרם.

כששמעתי את הסיפור, משהו בו נראה לי חשוד.

אינני נאיבי. אני מודע לכך שפילולוגים נסחפים לעתים לספקולציות.

אבל בכל זאת: לכל תחום יש הז'אנר שלו, גם כשזה נוגע לספקולציות. תיאוריית "קשר-השתיקה" הזאת נשמעה מתאימה יותר, מבחינת הז'אנר שלה, לווליקובסקי (ולולא דמסתפינא, הייתי אומר: לפרויד) מאשר לחוקר תלמוד.

התחקיתי איפוא אחר מקורותיו של המיתוס הזה, והפלא ופלא:

מי שהעלה את ההשערה הזאת לראשונה (כנראה) היה לא אחר מאשר … החת"ם סופר, אבי היהדות החרדית!

וכך מובא בספר טעמי המנהגים ומקורי הדינים מאת הרב אברהם יצחק שפרלינג מלבוב – ספר חרדי למהדרין שהודפס על ידי חוגי הקנאים בגליציה:

טעם שנס חנוכה לא נזכר כלל במשנה, לפי שרבינו הקדוש מסדר המשנה  היה מזרע דוד המלך ע״ה, ונס חנוכה נעשה ע״י בית החשמונאים שתפסו המלוכה ולא היו מזרע דוד, וזה הרע לרבינו הקדוש. ובכתבו המשנה ע״פ רוח הקודש, נשמט הנס מחיבורו (בשם הגאון הקדוש בעל חת״ס זצוק״ל) [שפרלינג, אברהם יצחק. טעמי המנהגים,"עניני חנוכה", עמוד שס"ה, סימן תתמ"ז]

עד כמה שהסיפור על ה"ברוגז" האישי של ר' יהודה הנשיא עם החשמונאים הוא מיתולוגי, נדמה כי הוא בכל זאת מספק קצה חוט לפתרון התעלומה שהועלתה כאן בשבוע שעבר:

איננו יודעים, כמובן, מה הלך בראשו של רבי יהודה הנשיא, אבל אנו כן יודעים שלחז"ל היו סיבות להסתייג בחריפות מבית חשמונאי – עם או בלי קשר לירושת בית דוד שהללו "גזלו".

בית חשמונאי, החל מהדור השני לפחות (כלומר, מתקופתו של יוחנן הורקנוס), זוהה כצדוקי. הצדוקים היו, כידוע, מתנגדיהם של הפרושים. חז"ל היו יורשיהם הרוחניים של הפרושים וראו בצדוקים כופרים.

האריסטוקרטיה הכהנית הצדוקית, ובראשה בית חשמונאי, אף נהגה גינוני אצולה הלניסטיים – כמה אירוני, לאור העובדה שהיא עלתה לשלטון דווקא על גל הריאקציה העממית נגד ההלניזם.

ולא רק זאת, אלא שהמלך אלכסנדר ינאי דיכא באכזריות יתרה (אפילו במונחי התקופה) מרידות חוזרות ונשנות של הפרושים נגדו. מעלליו מתוארים בפרוטרוט אצל יוספוס בקדמוניות, ספר י"ג, פרקים י"ג, י"ד וכן במלחמת, ספר א', פרק ד'.

הד לזוועות אלה הגיע גם לכמה מקורות תלמודיים. למשל, במסכת קידושין דף ס"ו עמוד א', אחד החכמים הפרושים מעורר על עצמו את חמת המלך כשהוא מזכיר את השמועה העממית כי אמו של ינאי נאנסה על ידי שומרונים ועל בסיס זה מטיל במלך חשד כי הינו ממזר (המונח הטכני היותר מדוייק: "חלל"), ולפיכך פסול לכהונה (שום דבר כנראה לא השתנה מאז: "אמא שלו ערביה" וכל זה). יועצו של ינאי אומר למלך "אם אתה שומע לעצתי – רומסם [=הרוג את החכמים]". וינאי שומע בקולו: "ויהרגו כל חכמי ישראל".

אם ניקח גם בחשבון שהשושלת שהמשיכה את בית חשמונאי הייתה בית הורדוס, לא ייפלא בעינינו מדוע נקשרה מלכות החשמונאים בזכרון הקולקטיבי הפרושי עם כפירה, הלניזם והתבוללות, רציחות המוניות וסיאוב כללי.

הד רחוק (וחלש – על כך בהמשך) לרושם השלילי שהתירו החשמונאים במסורת הפרושית ניתן למצוא גם בימי הביניים. למשל, בפירוש הרמב"ן על התורה, בראשית, פרק מ"ט, פסוק י' [דגשים שלי]: "..שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד".

ועכשיו נשאל: איך תפסו היהודים בימי בית שני את משמעותו של חג החנוכה? מה הם חגגו?

הבה נתבונן במקורות מאותה תקופה המזכירים חג זה:

מתוך מקבים א' פרק ד' [דגשים שלי]:

(נג) ויפלו על פניהם וישתחוו לה' על אשר נתן להם עוז ותשועה [..] (נו) ותהי שמחה גדולה בכל העם, כי גלל ה' את חרפת הגויים מעליהם. (נז) ויצווה יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה.

אמנם ההקשר המיידי של פסוקים אלה הוא טיהור המקדש מטומאתו. אבל היינו מצפים, במקרה כזה, שיהיה כתוב "..כי גלל ה' את חרפת הגויים מעל המקדש" או משהו בסגנון. נראה איפוא, שעילת השמחה כאן היא יותר רחבה מאשר טיהור המקדש גרידא: "על אשר נתן להם עוז ותשועה". השמחה היא על הנצחון שהעם נחל על הסֶלֶוְקִים ואולי אף על השחרור מעולו של אנטיוכוס (לפחות, ככל שמציג זאת מחבר הספר, הכותב במבט רטרוספקטיבי).

אך זוהי ראיה חלשה הזקוקה לסיוע. נתבונן איפוא במקבים ב', פרק י' [דגשים שלי] [הציטוט באנגלית כי העורכת בחו"ל ללא גישה לתרגום העברי – תע"ג]:

[4] When that was done, they fell flat down, and besought the Lord that they might come no more into such troubles; but if they sinned any more against him, that he himself would chasten them with mercy, and that they might not be delivered unto the blasphemous and barbarous nations.

..

[6] And they kept the eight days with gladness, as in the feast of the tabernacles, remembering that not long afore they had held the feast of the tabernacles, when as they wandered in the mountains and dens like beasts.

שוב אנו רואים שלפחות חלק מהשמחה היא על הישועה של היהודים מידי אויביהם בשדה הקרב ועל השחרור מעול ההלנים, ואפילו על השיפור בתנאי המחייה שלהם.

ולבסוף, נביט שוב בקטע שכבר צוטט בחלקו – הפעם  מזווית חדשה. מתוך קדמוניות, ספר י"ב, פרק ז', חלק ז' [דגשים שלי]:

.. they were so very glad at the revival of their customs, when, after a long time of intermission, they unexpectedly had regained the freedom of their worship, that they made it a law for their posterity, that they should keep a festival, on account of the restoration of their temple worship, for eight days. And from that time to this we celebrate this festival, and call it Lights. I suppose the reason was, because this liberty beyond our hopes appeared to us; and that thence was the name given to that festival.

אז מה יש לנו כאן? מצד אחד, הם חוגגים את "חופש הפולחן" שלהם. מצד שני, "החירות הזאת" מתוארת כ-"חירות מעבר לתקוותינו". עכשיו, ברוב תקופת השלטון הפרסי וההלני הכובשים הניחו ליהודים לנפשם בכל מה שנוגע לפולחן: כל עוד היהודים שילמו את המיסים שהוטלו עליהם, השליטים couldn't care less לגבי אופי הפולחן במקדש. הרעיון "לתרבת" את היהודים ולהפוך את כולם להלניסטים נולד כתוצאה משילוב בין "ג'וק" אישי של אנטיוכוס אפיפנס לבין תככים פנימיים בתוככי האריסטוקרטיה היהודית.

אם כל מה שהמורדים היו משיגים היה השבת חופש הפולחן, לא נכון היה לאפיין חופש זה כ"חירות מעבר לתקוותינו" אלא שיבה לסטטוס-קוו-אנטה.

משמע ש החגיגה נסובה כנראה (או, לפחות, תוארה ברטרוספקטיבה כנסובה) גם על החירות המדינית שלה זכו היהודים.

החנוכה נחוגה, אפוא, (גם) לציון השחרור מהעול הסלווקי וכינונה מחדש של המדינה היהודית.

ובתרגום למונחים מודרניים  – החנוכה הייתה חג העצמאות של הממלכה החשמונאית.

לנו, כישראלים מודרניים, השוואה זו נראית טבעית ואף טריוויאלית ("למה היית בכלל צריך להביא שלוש מקורות רק כדי להוכיח זאת?"). אך לאורך כאלף וחצי החג הזה כמעט רוקן מתוכנו הלאומי והמדיני.

הטעם ה"רשמי" לחגיגה במסורת היהודית הרבנית, כאמור, הוא נס פך השמן. באופן אירוני, הקראים, שמבחינת השקפתם אינם כה רחוקים מהצדוקים, בכלל נמנעו מלחוג את החנוכה – זאת משום שאיננה מוזכרת במקרא. בספרות הרבנית, ההתייחסות לחנוכה הייתה מועטה – כאל "הילד החורג" של מועדי ישראל – ונסובה בעיקר על הפן ההלכתי: דיני הדלקת נרות וכדומה.

אם הייתה התייחסות מעבר לזו ההלכתית, היא דנה בפרטי נס פך השמן. למשל, מפורסמת קושייתו של הבית יוסף מדוע חוגגים את החנוכה שמונת ימים בעוד שהנס אירע רק בשבעת הימים האחרונים: שהרי היה מספיק שמן בפך עבור היום הראשון…

ואם הדיון הרבני המריא לגבהים קצת יותר רעיוניים, מעין-פילוסופיים, החג התפרש בעיקר כנצחון היהדות על תרבות המערב או הרוח על החומר או משהו בסגנון. כך, הרב שמשון רפאל הירש, אבי האורתודוקסיה המודרנית, כותב בהזמנים, עמ' קמא-קמב בתרגום א"י אפרתי:

מצרים העבידה את גוף ישראל; בבל, ואחריה רומי, היו לוכדי ארצות; ופרס אף הטה חסד למדינות הכבושות. כולן [..]תכליתן היתה שוב הגברת כוח וקניין חומרי. לאנטיוכוס [..] נפל ה"כבוד" לפתוח בעריצות נגד הרוח. הוא אימן את ישראל בניסיונות שהיו למנת חלקם מאות רבות בשנים: לבחור בין מות הרוח למות הגוף […]
מתתיהו [..] בטח בה' הנותן ניצחון לרוח על הכוח הזידוני […]
עתה ניגשו להדליק מחדש את המנורה – סמל זה של רוח ישראל בהאצלתה מה' […]
שנה בשנה בבוא זמן חנוכה מדליק כל יהודי בכל בית ישראל נרות [..ש]יאירו [..] לישראל המחשך במסעיהם: שאור רוחם לא יכבה לעולם.

אנו חבים לציונות החילונית את החייאתה של החנוכה כחג שתוכנו לאומי-מדיני. ועד היום יש הסתייגות ביהדות הדתית (אפילו בציונות הדתית!) מפרשנות כזו של החג. פרשנות זו נתפסת כ"חילון" של חג שבמקורו דתי – בעוד שבעצם הינה, במידת מה, החזרת עטרה ליושנה דווקא.

לאור זאת, נקל להבין את חוסר החיבה של חז"ל לחג הזה. אין היא שונה כל כך מההסתייגות החרדית בימינו מיום העצמאות הישראלי.

על כך בפוסט הבעל"ט.

דוד פילאווין הוא סטודנט.