הזמן הוא כמו גלגל ענק

זה מה שקורה כשכותבים פוסט קצר…

אתמול כתבתי פה "לרוב, ככל ששפה מתקדמת בזמן כך היא מתנוונת מבחינה מורפולוגית", ומיד – ובצדק – הגבתם שזה לא מדויק וקצת פשטני וכו'.

התחלתי להגיב וזה היה כל כך ארוך, שמגיע לנושא פוסט שלם. מצד שני, הוא חפרני ועם הרבה מילים בלשניות, אז מי שלא אוהב חפרנות משוחרר כרגע, ומתבקש לחזור בפוסט הבא.

ולמי שנשאר – אז ככה:
ככל ששפה נשחקת מבחינה מורפולוגית כך המבנים התחביריים שלה הופכים מחייבים יותר ועשירים יותר.

למשל בעוד שהאספקט המושלם בסנסקריט מובע באמצעות רדופליקציה (אמצעי מורפולוגי), בשפות הודו אירופיות רבות מביעים אותו באמצעות פריפרזה, כלומר כצורת פועל מורכבת, בד"כ עם PPP (מקביל, בערך, לבינוני פעול) עם פועל עזר כלשהו, בד"כ to have או to be.
בסנסקריט היו שלושה מינים ושמונה יחסות, באנגלית עתיקה היו חמש יחסות, ובאנגלית חדשה יש רק שתי יחסות (יחסת הקניין שמסתיימת ב-S וכל השאר), ובכינויי הגוף לפעמים שלוש (I, me, my). במקום יחסות משתמשים יותר במילות יחס.
בערבית יש שלוש יחסות, ובעברית אין יחסות בכלל, אבל יש צורות קפואות של היחסה השנייה בצורות כמו "חינם" ו"הביתה" (זה נושא לפוסט נפרד, נראה לי). ובעברית חדשה, בוטל ההבדל בין נוכחות ונסתרות בציווי ובעתיד, למעט בדיאלקט של מורות לספורט ולמלאכה (יש עדיין מקצוע כזה?)

אבל מן הסתם בין הנהמות של האדם הקדמון לשפה המורכבת שהתנוונה, היה תהליך של התפתחות.

סיומות הפועל בעברית (והתחיליות בעתיד) קשורות כנראה לכינויי גוף מקוצרים שנדבקו לפועל.
היחסות נוצרו כנראה מפוסט-פוזיציות (מילות יחס שבאות אחרי השם, בניגוד לפרה-פוזיציות, המוכרות לנו יותר, שבאות לפניו) שנדבקו לסוף המילה.
לפי מה שהבנתי, בשפות שיש בהן מיליון יחסות, כמו פינית, שאני ממש – אבל ממש – לא מבינה בה כלום חוץ מהשם של רמי סערי, יש ויכוח האם כל היחסות הן אכן יחסות או שחלק מהן הן פוסט-פוזיציות שנדבקו כל כך חזק עד שהפכו ליחסות.
בפרסית חדשה מדוברת ובדיאלקטים מערב איראניים, כמו בַּלוּצ'ית למשל (זה היה הנושא של הסאמר סקול המופלא שלנו בהמבורג), אפשר ממש לראות איך הפוסט-פוזיציה -רא נדבקה לסוף המילה שלפניה והפכה למעין יחסה ā-.
סיומות הפועל בהווה בפרסית חדשה הן בעצם אוגד מקוצר שנדבק לבינוני הפעול — שהפך כך לגזע עבר, והיה צריך ליצור בינוני פעול חדש באמצעות סיומת תואר.
למשל škast בפרסית אמצעית זה "שבור", ו-škast hēm זה "אני נשברתי (שברו אותי)".
אבל בפרסית חדשה šekastam הפך לגזע עבר, ו-šekastam זה "שברתי".
הבינוני הפעול (שבור) נגזר מ-šekast באמצעות סיומת התואר e-. כך ש"אני שבור" זה šekaste am.
אני מרגישה פה כמו ויזיני: wait till I get going!
אבל הבינוני הפעול עם האוגד המקוצר משמש היום להבעת האספקט המושלם, כך ש-šekaste am זה גם "אני (כבר) שברתי" – בהווה מושלם.
ואם זה לא מספיק, אז בפרסית מדוברת לא מבטאים את העיצור הגרוני באוגד המקוצר, ו"שברתי" בהווה מושלם יוצא šekastam. ההבדל בין הווה מושלם לבין עבר רגיל הוא בהטעמה: הווה מושלם šekastam, עבר רגיל šekastam.

בפרסית עתיקה היו סיומות רבים שונות ומגוונות, לפי המין, המספר, היחסה והעיצור האחרון בשם. בפרסית אמצעית נשארה רק סיומת הרבים ān- שמקורה ביחסת הקניין לרבים. בפרסית יהודית קדומה התחילו להשתמש לציון רבים גם בסיומת hā-, שהיא בכלל אדוורביאלית במקורה. במאות השנים הראשונות לא הייתה משמעות לבחירת סיומת הרבים, ואחר כך הסיומת ān- הפכה לסיומת הבלעדית של בני אדם ו-hā- לסיומת של לא בני-אדם: בעלי חיים, דוממים וישראלים. נשבעת לכם. היום המגמה היא שכל שם עצם יכול לקבל ריבוי ב-hā-, אבל רק בני אדם יכולים לקבל ריבוי ב-ān-. במדוברת משתמשים כבר כמעט רק ב-hā-, וכששורה עליי רוח הנבואה, אני אומרת לתלמידיי שבעוד מאה שנה כבר לא ילמדו בכלל את הסיומת ān- כי -hā תשתלט על כל הנטייה.

ובעצם גם wanna, gonna באמריקאית הם מבנים תחביריים שהפכו למיליות מודאליות בפני עצמן.
ואחד המעגלים האהובים עליי באנגלית הוא הצמדת המילית lic (שהפכה באנגלית חדשה ל-like) כפוסט-פוזיציה לשם עצם כדי ליצור שם תואר או תואר הפועל. הפוסט-פוזיציה נדבקה כל כך שהיא הפכה לסיומת -ly, ובאנגלית חדשה בנוסף לשמות תואר ותארי פועל ב-ly יש טרנד פרודוקטיבי של יצירת שמות תואר ותארי פועל על ידי הצמדת מילת היחס like כסיומת לשם העצם.

אז כן, יש מעגל של יצירה ושחיקה, אבל בעיקרון, שפות כל הזמן עוברות תהליך של פישוט: כשפוסט פוזיציות הופכות לסיומות זה פישוט של התחביר לכיוון מורפולוגיה עשירה יותר, וכאשר הבחנות מורפולוגיות נעלמות (כמו המין בפועל ברבים בעברית מדוברת), זהו פישוט של המורפולוגיה לטובת תחביר עשיר יותר.

מה שקורה עם שלילת הבינוני בעברית הוא סוג של פישוט וניוון שקורה בשפות רבות: במקום שתהיה שלילה אחת לשם ושלילה אחת לפועל ("אין" אבד גם בשלילת שמות תואר ושמות עצם שאינם בינוניים), התאחדו השלילות – עוד הבחנה דקדוקית שאבדה, ואין איש מבחין בחסרונה זולת קומץ טהרנים.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם כבר הגעתם עד פה…). צרו קשר להזמנת הרצאה.