לא, זאת לא טעות של התאמת האוגד לנשוא במקום לנושא. זאת טעות בהתאמת האוגד לנושא.
בעצם, בבלשנות תיאורית לא מדברים על טעויות אלא על הסיבות לשינויים בשפה, או לחריגות מהנורמה. ומי קובע את הנורמה?
בעברית – האקדמיה ללשון העברית. האקדמיה השיקה את אתרה החדש, וזוהי הרשומה השנייה בפסטיבל האקדמיה של עברית וחיות אחרות. הפוסט הראשון היה על המילה אקדמיה.
אחרי הבגרות בלשון, קיבלתי שאילתא מיהודה, בזו הלשון:
אחת השאלות של כיתה י"א היתה על "מצלמות שיפעלו עשרים וארבע שעות".
אם אינני טועה, עדיין לא עדכנו את הכללים והמצלמות "תפעלנה" ולא "יפעלו".
"קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים".
אני עניתי לו שכבר בשנות התשעים היה נורמטיבי (כלומר מותר מבחינת האקדמיה) להשתמש בצורות הזכר במקום נקבה בנוכחות ובנסתרות בעתיד. בשנות התשעים לימדתי באולפני הקיץ של האוניברסיטה העברית, וכשלימדנו הטיות פעלים, לימדנו "אתם/אתן תעשו" "הם/הן יעשו". היו לנו תלמידים שלמדו עברית מקראית, בעיקר גרמנים, וזה בלבל אותם. הם המשיכו לומר "תסבורנה" במקום "יחשבו", ואנחנו קיבלנו גם את הצורות האלה, כתבנו להם על המבחנים שזו לא שגיאה, אבל לא משתמשים בזה. רק חסר היה לנו שהם ילכו אחר כך למחנה יהודה וידברו על העגבניות בצורת נסתרות.
אבל אז בדקתי באתר האקדמיה מתי הותר השימוש הזה, ונוכחתי לדעת ש…
ובתרגום חופשי: בלשון חכמים (עברית בתר מקראית, כלומר עברית שאחרי תקופת המקרא) השתמשו בלשון זכר עבור נוכחות ונסתרות בעתיד ובציווי, וזה קרה גם כמה פעמים בתנ"ך. לכן זה מותר וקביל גם בלי שהאקדמיה תאשר את זה.
אחת הביקורות על האקדמיה ללשון העברית היא שהיא מאשרת חריגות מהנורמה (להלן: שגיאות) רק מפני שהן קיימות בשלבים קודמים של העברית, מלפני שהמציאו את הדקדוק הנורמטיבי.
לפני כשנה סערה הארץ אחרי שהעיתונות גילתה החלטה אחרת (שגם עליה ידעתי לפני למעלה מעשור), שבה התירה האקדמיה לבטא תועבות כגון ניסֵיתי, גילֵיתי, כי הצורות האלה קיימות במקרא ובלשון חכמים, וכידוע אנשים שאומרים קיוֵיתי אומרים כך בשל בקיאותם הרבה בלשונו של הנביא.
הבעיה היא שכמעט כל השגיאות האפשריות מתועדות בעברית המקראית או הבתר מקראית. לפני מספר חודשים יצאתי בקריאה נרגשת לאקדמיה ללשון עברית להכיר ב-ת' השימוש, שהרי היא קיימת בלשונו של גיבורנו בר כוכבא.
אספתי עבורכם מקבץ חריגות תנ"כיות מהנורמה, לא מכל המקרא. רק משני הפרקים הראשונים של הספר האהוב עליי, מגילת אסתר:
א:יז: כִּי-יֵצֵא דְבַר-הַמַּלְכָּה עַל-כָּל-הַנָּשִׁים, לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן: בְּאָמְרָם, הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו–וְלֹא-בָאָה.
ב:ג וְיִקְבְּצוּ אֶת-כָּל-נַעֲרָה-בְתוּלָה טוֹבַת מַרְאֶה אֶל-שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל-בֵּית הַנָּשִׁים
ב:ו אֲשֶׁר הֶגְלָה, נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל
ב:יד וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה אֶל-בֵּית הַנָּשִׁים שֵׁנִי
ב:יז וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת-אֶסְתֵּר מִכָּל-הַנָּשִׁים
ב:כא קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ
מורי ורבי פרופ' שאול שקד הגדיר פעם שפה חדשה כ"הצטברות של הרבה שגיאות של הרבה אנשים". זה היה כששאלנו אותו איך החליטו שעד כאן פרסית אמצעית, מכאן פרסית חדשה. במעבר הזה, דרך אגב, היו כמה מאות שנים של חפיפה בין השפות. אני רוצה להתעכב כאן על המילה "הרבה". בעיניי ההחלטה להתיר את השימוש בצורות הזכר לנוכחות ונסתרות בעתיד ובציווי (מצלמות שיפעלו) היא נכונה לא רק מפני שהיא מופיעה בלשון חכמים, אלא כי היא דרך המלך בלשון חכמים. אבל יותר מכך, מפני שזוהי דרך המלך בעברית המדוברת בת זמננו. הצורות "שמנה לב" "תקראנה" וכו' קיימות היום כמעט רק בלשונן של מורות לספורט ולמלאכה. לפי סקר שערכתי, גם במגזר הדתי, שם הכיתות נפרדות, רוב המורות בבתי ספר של בנות משתמשות בצורת הנוכחים ("צאו להפסקה" ולא "צאנה להפסקה"). לעומת זאת גיליתי באותו סקר, שמורות בחוג למגדר באוניברסיטת ת"א משתמשות בצורת הנוכחות גם אם יש זכרים בכיתה.
אלט-טאב: השמועה הגורסת שהאקדמיה ללשון העברית התירה להשתמש בלשון נקבה אם הרוב הן בנות, היא אגדה אורבנית. שווה פוסט נפרד. שיפט-אלט-טאב (זה מה שהחלטנו בסוף, נכון?)
אז אפילו כטהרנית, אני מקבלת את "בואו, בנות". אבל ניקֵיתי? בחייכם.
אז מה השורה התחתונה שלי, הפעם כטַהֲרנית?
העברית לדורותיה מלאה בשגיאות (או בסטיות מהנורמה, אם לנקוט לשון תארנית). האקדמיה ללשון העברית היא הסמכות בענייני עברית נורמטיבית בת זמננו, אבל מרוב גמישות היא מפספסת את המטרה. אי אפשר להכשיר כל שרץ רק מפני שהוא קיים גם בתנ"ך או בלשון חכמים, כי רוב השרצים קיימים שם. כמו כן, אי אפשר לצפות מאיתנו (וגם אף אחד לא מצפה) שנדבר עברית תנ"כית נורמטיבית. אני לא מכירה אף אחד שאומר "וָיֹאמֶר". וכשאני אומרת אף אחד אני מתכוונת אפילו לא סבתא שלי ואפילו אפילו לא ידיד המשפחה ד"ר בועז שכביץ ז"ל, שהייתה לו העברית המשובחת, התקנית והגבוהה ביותר ששמעותי מעודי. אם אנחנו לא מחייבים בנורמות שכבר אינן מקובלות היום, אנחנו גם לא צריכים להתיר את הסטיות מהנורמה רק מפני שהן קיימות. אפשר להתיר אם הן רווחות בכל שכבות הציבור היום.
ומה נעשה עם העובדה שהצורות קיוֵיתי, ניסֵיתי קיימות בלשון הדיבור של חלקים מהעם?
לזה אני עונה — אותו דבר שנעשה עם זה שחלקים גדולים מהעם אומרים שמונָה עשרה, שמונָה מאות, וכמובן עשר שקל.
הגיע הזמן שגם בעברית החדשה יהיו שפה ספרותית ושפה מדוברת, כאשר לספרותית יש חוקים נוקשים ומחייבים, ואת המדוברת רק מתארים. חוקי העברית הספרותית לא חייבים להיות בדיוק כמו אלה של העברית המקראית, הבתר מקראית או כל עברית אחרת. גם אין חובה לכתוב ספרות רק בספרותית. כתבתי כאן לפני זמן מה על הארי פוטר בפרסית. אחד הדברים שהכי שיגעו את התלמידים שלי הוא שדמבלדור מדבר מדוברת. בעיתונים ובחדשות חייבים לכתוב ולדבר בספרותית, אבל בכל המדיה האחרים הדבר נתון לבחירת הדובר. את הספרותית גם צריך ללמד בבית הספר כמעט כשפה זרה.
אני משערת שגם כשיפרידו בין עברית חדשה ספרותית לבין המדוברת, אני, וגם רוב קוראיי היקרים, עדיין נמשיך לדבר ספרותית. אבל אני חושבת שפחות נזדעדע מכל מיני שגיאות שעושים אנשים, כי הן יוגדרו כשפה אחרת.
ומי יחליט מהם חוקי הספרותית, אילו סטיות מהנורמה קבילות ואילו ייחשבו שגיאות?
את זה אני משאירה לאקדמיה ללשון העברית. ואת החוקים אפשר לשנות על פי הנורמות שישתנו בציבור.
כי בסך הכול, הטעויות של היום הן החוקים של מחר.
הן.
רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני המחר). צרו קשר להזמנת הרצאה.
לפוסט הזה יש 31 תגובות
פינגבק: Tweets that mention הטעויות של היום הם החוקים של מחר « עברית וחיות אחרות -- Topsy.com
קודם כל – יופי של פוסט.
כנצר למשפחת טהרנים (וונביז) שאלת ה'טעויות של היום הם החוקים של מחר' היא נושא עיקרי לוויכוח בארוחות משפחתיות.
ולגופו של ע' – זכורני שפעם כיתתי רגלי לאקדמיה ושם נאמר לי ש*האקדמיה לא מכשירה כל שרץ ובוודאי לא מכשירה כל מה שכתוב במקורות אלא תפקידה לקבוע כללים אחידים ולפעמים גם בניגוד למקורות*. המקורות, כך הם אמרו בלי למצמץ, מלאים בסתירות וחוסר עקביות ואנחנו עושים סדר וקובעים מה קביל.
(זה היה בתגובה לשאלה על המין של 'צלע' שמופיע פעם כזכר ופעם כנקבה [אפילו באותו פסוק] אבל בכל המילונים צלע היא נקבה בלבד. משם גלשנו גם ל[אי]חוקיות בשימוש במילה 'שלושת' [זכר] למשל 'שלושת הצלעות של המשולש').
למה ליצור הפרדה לשתי שפות (הפרדה שיוצרת בעיות ממשיות, למשל, ללומדי ערבית) ולא להסתפק בתפיסה של משלבים – תפיסה שהיא מטבעה תארנית, אבל משאירה מקום לטהרנות עבור המשלב הגבוה (או "ספרותי", אם תרצי)? כך אפשר ללמד שפה אחת, ולהסביר ש"תצמחנה" זה משלב גבוה ו"יצמחו" (לנקבה, כמובן) זה משלב בינוני. ש"קיוויתי" זה משלב בינוני (וגבוה) ו"קיוותי" זה משלב נמוך. בדיוק כמו שכבר עכשיו אנחנו לומדים שירח זה משלב בינוני ו"לבנה" זה אותו דבר, אבל במשלב גבוה.
הפוסט מעורר שאלות יותר מאשר תשובות. למשל, אם זו טעות אז מדוע שתיהפך לחוק של מחר. אנו לא אמורים לבסס טעויות אלא לשרשן.
למשל, הנוער היום נוהג לומר: 'אני ילך, אני יעשה, אני יעביר' האמנם זה יהיה החוק של מחר ???
רציתי גם לציין שבעצם המקרא במקורו, הוא ללא ניקוד.
מה שיגאל אמר. איך יודעים שפנינים כמו הגלה היו במקור, ולא נוספו במאה התשיעית כשניקדו את התנ"ך?
וכמובן:
וכל־הנשים יתנו יקר לבעליהן
http://www.biblerulez.com/mesora/Ester/1/20/
את טהראנית במובן הפרסי של המילה?
פינגבק: חום יולי אוגוסט, בתו של גו’ליאני ונערת תפוזים – טור ליום ששי | ספר ח
אני טַהֲרָנִית בעברית, אם כי אני משתדלת מאוד לא להיות, ובמובן הפרסי אני על-זמנית וכל-מקומית, אבל בעיקר יזד (MA) ומה לעשות, גם תהראן (כי זה הדיאלקט שהשתלט היום).
עוד בשבילך: השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות ובאילות השדה. בשיר השירים.
רגע, את מציעה שיהיו גם עברית חדשה מדוברת, גם עברית חדשה ספרותית וגם עברית עתיקה?
בעולם הערבי יש אחוזים גבוהים של אנאלפביתיות, ויש המיחסים את זה לקיומן של שתי שפות, ספרותית ומדוברת. לתשומת ליבך.
ממילא יש גם עברית חדשה מדוברת, גם ספרותית וגם עתיקה.
אני מציעה להפוך את ההפרדה לרשמית, במקום להכשיר שרצים בזה אחר זה.
השגיאות בעברית, הן פשוט אסון – והנורא ביותר הוא, שמגלים סובלנות כלפיהן.
באשר ל"לשון-חכמים": באופן טבעי, מקץ מאות שנים, במרוצתן דיברו, בחיי היום-יום, אך ורק ארמית – בעוד שהעברית, נדחקה למעמד ספרותי בלבד (וקיימת השערה, לפיה כל השפה העברית, של תקופת בית שני, לא היתה אלא משלב ספרותי, בלבד) – נוצרו עוד ועוד טעויות בה.
מלבד-זאת, בתקופה זו, הרי – טרם המצאת הניקוד היפהפה – כתבו גם "הלכתה", "יצאתה" וכן-הלאה זוועות, המופיעות כיום אך ורק בשפה הטוקבקית הקלאסית (שפה ממקור שמי כנראה, עם הרבה-יותר-מדי הודו-אירופית…).
אני – בתור טהרן, הנלהב תמיד ללמוד עוד ועוד, המקפיד על כללי-פיסוק "ארכאיים", כביכול, המקפיד על חיכוך-הפוצצים והמתעקש להשתמש, אפילו, בצורות-הפסק בדיבור יומיומי – אינני יכול לשאת, כמובן, מגמה זו של האקדמיה…
עוד-מעט, מן-הסתם, יאשרו גם את ההתעלמות האיומה, מכללי-הבכל"ם…
עודד היקר, נדמה לי שאתה מתבלבל.
בסך הכל, מה שתמר הציעה הגיוני למדי; בשפות יש משלבים (ובהרבה שפות גם דיאלקטים וסוציולקטים וכיוצא בהם), זה טבעי ורגיל, ולכל משלב יש את המאפיינים שלו. המשלב התקני של השפה הוא חשוב, והוא זה שראוי שישמש בתקשורת רשמית, נאומים, עבודות אקדמיות וכו', ולעומתו המשלבים התת-תקניים למיניהם, שכוללים מיני סטיות מהתקן (כלומר, שגיאות, אם כי זה תלוי בנקודת המבט שלך…), וגם להם שימושים חשובים, כי אי אפשר לצפות מכולם לדבר במשלב התקני כל הזמן, זה בלתי-ישים, מיותר ואפילו מגוחך. תחשוב למשל על אנגלית, ועל משפט כמו, נגיד, 'I'm gonna go grab some lunch, you wanna come?'. זה לא משלב תקני. בעבודות באקדמיה לא תכתוב gonna, וכשפוליטיקאים משתמשים בצורות כאלה זה מסמן מכוון של 'שפת העם', ולפעמים הם גם זוכים על זה ללעג (למשל שרה פיילין וה-you betcha שלה). אבל בשפת היום-יום יש לצורות האלה חשיבות, ויש לאפשרות להפריד בין משלבים חשיבות.
התלונה של תמר, שהיא מצוינת בעיניי, היא בדיוק על העובדה שהאקדמיה לא מפרידה בין משלבים – שההכשרה של צורות מהמשלב הדיבורי (אפילו שזה נעשה בעקבות מציאת דוגמאות מן המקורות) וההכנסה שלהן, באופן רשמי לפחות, למשלב התקני, היא בעייתית.
גם אתה בעצם מטשטש את ההפרדה הזו, אבל מהצד השני, כי אתה טוען שהכל צריך להיות במשלב התקני. וגם זה בעייתי.
לגבי עניין לשון חכמים וכו', קודם כל, בתקופת המשנה העברית היתה שפה מדוברת, זה מוסכם על רוב החוקרים – והעובדה שלשון חכמים שונה כל כך מלשון המקרא היא בדיוק מה שמעיד על כך, כי שפות חיות לא נשארות קפואות באותה צורה אלא מתפתחות ומשתנות. הארמית חדרה כשפה שלטת רק בתקופה מאוחרת יותר (ולראיה, התלמוד כבר נכתב בארמית). והתפישה שלשון חכמים נחותה ללשון המקרא הגיעה בכלל רק עם המלומדים היהודים-ערבים של ימי הביניים, שמצדם שאבו את התפישה הזו הישר מהתרבות הערבית (כולל את המונח 'צחות הלשון', שמגיע מערבית – לע'ה צחה [لغة صحة] = 'שפה נכונה, שלמה מדויקת'). אצל הערבים, הקראן נחשב למופת של כתיבה, והלשון שבה נכתב – דיאלקט של שבט קורייש מחצי האי ערב – לצורה הנכונה שאליה יש לשאוף. המלומדים היהודים שחיו בתרבות הזו 'תרגמו' את התפישה הערבית אחד לאחד, מלבד החלפה של הקראן בתנ"ך. כיום אנחנו יודעים שהתנ"ך נכתב, בסך הכל, בשפה שבה דיברו בתקופות השונות שבו נכתב (ולכן גם יש הבדל בין העברית המקראית של, נניח, ספר בראשית, לזו של ספר מלכים, לזו של ספר איוב, כי הם נכתבו בתקופות שונות; אין בעצם 'עברית מקראית' אחת!), ושהוא עבר מידה מסוימת של עריכה (יש מחלוקת כמה בדיוק) בשלב מאוחר קצת יותר. בכל אופן, במשך תקופה ארוכה למדי לא היו נורמות אחידות של כתיבה בעברית, ואכן גם לא ניקוד כמו שציינת, ולכן אפשר לראות צורות שונות מאשר כיום – לשמחתם של חוקרי התחום, כי הכתיב נעשה על פי הדיבור, וכך אפשר להסיק על צורת הדיבור באותו זמן (למשל השי"ן השמאלית שהופכת לסמ"ך בלשון חכמים משקפת כנראה שינוי בהגייה, מצליל ייחודי – שכנראה היה משהו בין L ל-S, כמו LL בוולשית, על פי כמה עדויות מתעתיקים קדומים – ל-S בלבד כמו היום). כל הדברים הללו הם לא ממש טעויות, אלא התפתחויות, אבל כל התפתחות מתחילה כמשהו שמן הסתם נראה כטעות לבני התקופה. למשל אותיות בג"ד כפ"ת – חלק מכללי הבכל"ם שאתה מבכה את ההתעלמות מהם – היו פעם דגושות תמיד. השינוי לאות רפה אחרי תנועה הוא משהו שהתחיל בדיבור, כנראה מתוך נוחות, ואני בטוחה שגם אז היו טהרנים שביכו את העצלות של הנוער…
אני ממליצה מאוד על הספר 'גלגולי לשון' של גיא דויטשר, שמסביר את כל העניינים האלה בצורה נאה ובהירה.
אגב, להבהרה, אני לא מ'טהרני המשלב הדיבורי' מבית מדרשו של צוקרמן; אני מחבבת ומעריכה מאוד את המשלב התקני של השפה. אבל אני מכירה בעובדה שהוא אחד מכמה משלבים בעברית, וכל אחד מהם יפה בעיניי, כשהוא במקומו הנכון.
והערה קטנונית אחרונה: הייתי מצפה דווקא מטהרן כמוך שיקפיד גם על כללי הפיסוק, ולא יכתוב פסיקים מיותרים, כמו למשל במשפטים 'לא היתה אלא משלב ספרותי, בלבד' או 'ההתעלמות האיומה, מכללי-הבכל"ם'… ואם כבר, גם אין צורך להוסיף מקפים בכל מקום; 'כללי הבכל"ם' זה בסדר גמור, וכך גם 'עוד מעט'. אבל אולי הנקודה האחרונה כבר נכללת במה שאתה מכנה 'ארכאיים'.
לגבי "קצף בגתן ותרש": בהרבה מקומות בתנ"כ, כאשר הפועל מופיע בתחילת המשפט לפני נושאו, הוא מופיע ביחיד גם אם הנושא שבהמשך המשפט הוא ברבים. כך גם, אגב, המצב בערבית ספרותית.
לחלוקת השימושים בשפה באופן רשמי למשלבים כמו שתמר מציעה עשויות להיות השלכות חברתיות, יש לבחון אותן במסגרת כל דיון עתידי על ההצעה.
**משלבים מודאליים אינם ישימים בעברית של היום**. רמות השפה בהן משתמשים אנשים אינן נחלקות באופן ברור אלא באופן סקאלרי. כלומר, יש סקאלה עליה מוצאים דוברים שונים – חלק משתמש בשפה גבוהה יותר כמעט ללא שגיאות, חלק אחר בנמוכה יותר עם יותר שגיאות, חלק נוסף עם הרבה יותר שגיאות, וכמובן הרבה חלקים בין לבין.
אמיר
לימוד בניית אתרים בקוד פתוח http://practicall.co.il
שלום רב, שמעתי אישה בגילי (71) מבקשת סלק מהמוכר בשוק, אבל היא אמרה סלג ולא סלק. אני מעוניין לדעת בבקשה אם ידוע לך מה מקור ההגייה הזאת? כמה וכמה פעמים היא אמרה סלג כך שלא נראה לי שזאת טעות בלהט הרגע הלח.
תודה רבה,
סמי
זה יכול להיות עניין של מפגש הגאים – אם המילה שאחרי מתחילה בעיצור קולי (בעיקר ב,ג,ד), פוצץ בלתי קולי לפניה (פּ,ק/כּ,ט/ת) הופך לקולי. זה קורה לנו כל הזמן בלי שאנחנו מרגישים, למשל בשם העיר רמת גן, שמבוטאת רמדגן.
יכול להיות גם עניין של מבטא, או של תיקון יתר של מבטא.
אתה יודע מאיזו תפוצה היא הייתה?
זמן רב לא ביקרתי כאן.
עדיין מרתק, כרגיל.
לגבי סלג – יש כמה הגיות תימניות שמבטאות ק' נחצית בצליל הדומה לגימ"ל. אולי זה היה המצב עם הגברת היקרה בשוק.
לגבי הפרדת השפות – אין לי הסברים אקדמיים מלודים על משלבים וסוציולקטים, אבל התחושה שלי היא שיצירת שתי שפות היא הצעה טובה כמו יצירת שני עמים.
אתחיל עם המשל ואעבור לנמשל.
הרבה אנשים (ולאו דווקא בקצוות הפוליטיים) מתקשים להתמודד עם המגוון והמורכבות של דעות בעם, והפתרון שלהם הוא להיפרד. "מדינת יהודה" ו"מדינת ישראל", למשל.
או מדינה לחרדים ומדינה לחילונים.
מדינה לימניים ומדינה לשמאלנים.
זה סוג של פתרון אפשרי, ניתן לדון בו, אני לא פוסל אותו (אני בכלל פוסל מעט מאוד דברים. חולשתה של הרוח הפלורליסטית שהשתלטה עלי) אבל אני לא מקבל אותו. אני חושב שצריך להתמודד עם הפערים, עם כל חוסרי ההסכמה, ולהצליח לחיות יחד.
זה לא פשוט, לי אין את המתכון, אבל זו לדעתי הדרך.
אני רוצה לגזור את אותו הדין גם לשפה. העובדה שיש ביננו טהרנים אינטלקטואליים (או טהרנים-וונאביז, כמוני) לצד אנשים פחות משכילים או יותר נבערים, לא בהכרח דורשת אותנו ל"הפרד ומשול".
אפשר בהחלט להגדיר שגיאות כשגיאות, ואין בעיניי יתרון ל"הכשרת שרץ" ב"שפה המדוברת" כשלידה אנחנו שומרים בתנאי ארכיב מוגנים ובטהרה מושלמת על "שפה ספרותית" על פני "הכשרת שרץ" בשפה יחידה.
גם אם ישנה שפה מדוברת, ייתכנו בה שגיאות. היה והשגיאות יחלחלו לשכבות אוכלוסיה רבות, יהיה מקום לדון בהכשרתן.
נראה לי שניתן לשמור על שפה אחת לכל העם, עם הגדרות רשמיות למה תקין (שמחייבות בעיקר את קרייני החדשות). ממילא יש לנו כבר רובד מקראי ורובד בתר-מקראי ואף אחד לא מתכוון לשנות את הטקסטים הללו גם ככה 🙂
לא יודע אם הצלחתי להבהיר את רחשי ליבי.
אבל ניסיתי.
ובכל מקרה – שנה טובה ונפלאה לכל ה"מישלבים" בעם המגוון שלנו 🙂
הכוונה בשתי שפות היא לא שפה אחת לאליטות ושפה אחת להדיוטות.
בפרסית ובערבית, כולם מדברים מדוברת. ובעיתונים כותבים בספרותית. בספרות אפשר לבחור, לפי הז'אנר ולפי אפיון הדמות. בדרך כלל המספר מדבר ספרותית והדמויות מדברות במדוברת (אפילו דמבלדור!)
אותו אדם בוחר, לפי הבמה, אם לדבר ספרותית או מדוברת. בספרותית יש כללים שחובה לדבוק בהם, ואת המדוברת רק מתארים.
ההפרדה בערבית, בין השפה הספרותית לזו המדוברת, היא דבר, שרבים מבכיו ובין-היתר, ישנם הטוענים, שהדבר גורם, באופן טבעי, לרמות-אנאלפאבתיות גבוהות.
יחד-עם-זאת, מובן-מאליו, כמובן, שישנם משלבים. איש לא יכתוב בלוג, באותו סגנון, בו יכתוב עבודת-מחקר אקדמית; והייתי רוצה להאמין, שגם לא להיפך. יש מקום לסלנג ויש מקום ללע"ז, בקטעים קומיות בהחלט יש מקום, לשיבושים הומוריסטיים מכוונים, על-מנת לעורר צחוק…
אבל אֵין מקום לשגיאות.
וכללי-הפיסוק, להם אני מציית, הם-הם הכללים הנכונים.
אבל זה תמיד היה ככה.
אף אחת לא כתב כמו אלתרמן, ואם כן, זה היה כדי "לכתוב כמו אלתרמן".
השפה העברית היא עשירה בטירוף, וזה מה שיפה בה. יש את השפה הגבוהה והנכונה ביותר,השפה של דן כנר, קריין החדשות, ומתחתיה יש פשוט תערובת עצומה של העברית הפחות או היותר "נכונה". מכאן ועד לכנות אותה בשמות הדרך ארוכה.
לצערי דרך אחרת מתקצרת, והיא זניחה איטית של השפה של דן כנר.
http://www.youtube.com/watch?v=XJOK9N4LbYU
ואני שואל את עצמי: על פי איזה קריטריון בלשני, for crying out loud, יטען הבלשן הטהרן ל"עליונותה" או לפחות ל"סבירותה" של "שגיאה" אחת, ול"תועבתה" של אחרת? מה בעצם כל כך נורא ב-niseti? במי זה פוגע? בערכי המשפחה הקדושים?
פינגבק: שתי שפות לעם אחד! « עברית וחיות אחרות
פינגבק: לא ניהיליזם, מדע. בשולי טורו של יואב קרני « דגש קל
פינגבק: כך הפכו תלמידים ללשון לאוכלוסיה נחבטת « דגש קל
פינגבק: אי אפשר לומר שכלום קרה | דגש קל
הי
בתחזית מזג האויר מדברים על סופות רעמים אבל הברק נראה ורק לאחריו הרעם !
האם סופת ברקים ?
תודה אבנר
מוזר, באמת. אפשר גם וגם, כי הם הולכים ביחד…
שלום וברכה,
בעקבות "החריגות" הקיימות בשפה העברית ,כלומר כתיבה בניגוד לחוק קיים,הניתן להפנות אותי אל "חריגות" שכאלו,המופיעות בשם המספר ,תהיינה באשר תהיינה .
תודה מקרב לב,
אלון.
נחמד שלאורך התגובות, כולל מי שכינה עצמו "טהרן", ישנן שגיאות לא מעטות בלשון. כמו ה-ש, המילה את אחרי יש, ועוד. בעיניי, בדו-שיח של תגובות זה בסדר. המגיבים כותבים כמו שמדברים. מנגד, כשמדובר בטקסט ספרותי, כדאי להקפיד על השפה, הפיסוק, הסגנון וכו'. היה מעניין לקרוא.