במפגש הייעוץ הפילוסופי לקראת יום כיפור, אמרה לאה טל מכפר מלל שהיא כל היום בבית הכנסת, מזדככת, והצום שלה עובר בקלי קלות בלי שהיא מרגישה בכלל.
כשהערתי לה שהיא מפספסת כך את המצווה, שהרי נאמר "ועיניתם את נפשותיכם", היא נתנה פרשנות משובבת ל"ועיניתם". היא גוזרת את הפועל לא מ"לְעַנּוֹת" הרגיל, שקשור לעינויים, אלא מ"לַעֲנוֹת", כלומר להשיב. ביום כיפור מתחברים מחדש לספירות עליונות ולבורא.
זה נפלא בעיניי.
מצד שני, ע.נ.ה של עינויים ו-ע.נ.ה של מענה אינם אותו שורש אלא שני שורשים שמיים שונים, שהפכו בעברית להומופונים.
מילא שניים, קליין טוען שיש 4 שורשים שונים ע.נ.ה: עינויים (סבל), מענה (תשובה), עניין (מחשבה), וקול ענות (שיר).
בשמית היו גם שני סוגי ע: ע' (غ, נשמעת כמו ר' ישראלית גרונית) ו-ع (נשמעת כמו ע' גרונית). כתבתי עליהן גם בפוסט לאשפז את האושפיזין. בנוסף לכך, ה' בסופי שורשים עבריים יכולה להיות במקור י' שמית (למשל בכה, בכיין, בֶּכִי) או ו' (שלווה – אשליה).
עינויים, עוני, ענווה ותענית נגזרים משורש שהסתיים במקור ב-ו, ולכן "ענווה". זהו שורש שקשור לכפיפות קומה, להכנעה. בערבית השורש הוא عنو (ע.נ.ו), והפעלים והשמות הנגזרים ממנו קשורים להכנעה ולכוח הזרוע.
המקבילה הערבית של השורש של "עניין" היא عنی (ע.נ.י). המילה המוכרת ביותר לישראלים מהשורש הזה היא "יעני" – "מתכוון ל-".
שירה באה מהשורש غنی (ע'.נ.י) שנגזרות ממנו מילים הקשורות לשירה, וגם לשמחה, לשבחים ולהסתפקות – ולכן המילה עשיר היא غنی. לא קשור אטימולוגית ל"עני".
בערבית אין שורש שמקביל אטימולוגית ל"לַעֲנוֹת" במובן להשיב תשובה. השורש האוגריתי הוא ע.נ.י, אבל זה לא אומר הרבה.
ואחר כל הדברים האלה, תהיתי: האם העובדה שעינויים ומענה באים משני שורשים שמיים שונים, מוציאה מכלל אפשרות את הפירוש של לאה טל מכפר מלל?
לא ממש. זה שהפועל ע.נ.ו נוטה בד"כ בבניין פיעל ו-ע.נ.ה(י?) בבניין קל, לא אומר שאי אפשר ההיפך. שני שורשים הומונימיים שנוטים באותו בניין אנחנו כבר מכירים – למשל צ.פ.ה גם במשמעות לחזות וגם במשמעות לכסות.
רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני אופטימיות). צרו קשר דרך כאן.
לפוסט הזה יש 9 תגובות
ואיך מתקשר عنوان (כתובת) לכל זה?
לפי איילון שנער, זה שורש מרובע عنون (عَنوَنَ) "שם כותרת, שער בראש (ספר וכו').
עוד מעט, בסוכות, נקרא את מגילת קהלת, שממנה מגיע הביטוי "עניין לענות בו". לזה הכוונה, מן הסתם.
בעניין העינוי של הצום, יש הגדרה מדויקת איך מתבצע העינוי הזה, איסור על אכילה, שתייה, רחיצה סיכה, נעילת נעלי עור ותשמיש המיטה. אין מצווה לגרום לעצמך להרגיש את הצום, אדרבה, יש מצווה לאכול ולשתות בערב יום כיפור כהכנה לצום.
(כעת שמתי לב לפוטר המעודכן. יופי של דבר, וכמו שנאמר: יהללך זר, וַלא? פיך.)
(אוי, זה לא אמור להיות קמץ?)
מקסים 🙂
ובקשר לקול ענות – כתבת שזה בא משורש ע'.נ.י – הע' הזו מבוטאת כמשהו בין ע לבין ר', נכון? מה שהעלה לי מיד את האסוציאציה לרון ורינה – שגם מתחברים הנה.
ההגייה היא בין ג ל-ר. ע' קשורה רק אטימולוגית. אבל כן, לדובר עברית זה יישמע דומה לרון ורינה.
ברם אולם: השורש ר.נ.נ הוא שורש עתיק יומין בעברית, והרבה יותר נפוץ מאשר ע.נ.י / غنی.
כמו כן, לפי התעתיקים היווניים, בעברית קדומה זה כנראה היה דומה יותר ל-ג מאשר ל-ר של אותם זמנים. זה שאנחנו אימצנו את ה-ר הגרמנית בעברית חדשה לא בהכרח מעיד על ההגייה בתקופת התנ"ך…
חבל, זה היה יכול להיות מגניב 🙂
ההגייה התימנית המצויה הולכת דווקא בכיוון ההפוך, גימ"ל רפויה נשמעת דומה לרי"ש הנפוצה.
האם יום כיפורים הוא יום אבל שצריך להתענות בו?
על פי ויקרא פרק כג', פסוקים כו-לב: "וידבר יהוה, אל-משה לאמור. אך בעשור לחודש השביעי [ה-10 בתשרי] הזה יום הכיפורים הוא, מקרא-קודש יהיה לכם, ועיניתם, את-נפשותיכם; והקרבתם אישה, ליהוה. וכל-מלאכה לא תעשו, בעצם היום הזה: כי יום כיפורים, הוא, לכפר עליכם, לפני יהוה אלוהיכם. כי כל-הנפש אשר לא-תעונה, בעצם היום הזה–ונכרתה, מעמיה. וכל-הנפש, אשר תעשה כל-מלאכה, בעצם, היום הזה–והאבדתי את-הנפש ההיא, מקרב עמה. כל-מלאכה, לא תעשו: חוקת עולם לדורותיכם, בכול מושבותיכם. שבת שבתון הוא לכם, ועיניתם את-נפשותיכם; בתשעה לחודש, בערב–מערב עד-ערב, תשבתו שבתכם".
בתורה שבכתב, המורה לנו על עינוי הנפש, אין שום איזכור לצום. אבל התורה שבעל פה כבר מביאה חמישה אופנים לעינוי הנפש:
א – איסור אכילה ושתייה
ב – איסור רחיצה
ג – איסור סיכה [שימוש בשמנים ודאורדורנטים למיניהם]
ד – איסור נעילת הסנדל [הכוונה לנעל העשויה מעור]
ה – אסור תשמיש המיטה [היהדות אוסרת על סקס רק פעם אחת בשנה]
אז אל תצחצחו שיניים אל תתבסמו ותשבו כל היום צפופים בתוך בית הכנסת.
לא נראה כי מטרת הכתוב היתה להביא אותנו למשאלת תתרנות.
יום כיפור שמציין את סוף בקשת הסליחות מביא את המתפלל, יחד עם האיסורים השונים, למציאות בה הוא מעל לטוב ולרע, הוא מנסה לגעת במציאות עליונה, על-אנושית, ולכן האוכל, השתייה ויחסי המין רק יפריעו לו.
זו הסיבה שאני לא רואה את העינוי שבאיסורי כיפור, אלא את ההתעלות, התעלות הנפש, ולכן הפרשנות של שיבה למצב העליון של הנפש, כמו שנתנה לנו לאה טל מכפר מלל(ראו – http://www.sophia.co.il/P4475 ), קולע למטרה.
כמובן שמי שרוצה להדגיש את העינוי מלשון עינויים ביום זה מוזמן.. אבל הרבה יותר נעים להתעלות מאשר להתענות.
"נשמעת כמו ר' ישראלית גרונית"
אני תמיד אומר ר' ישראלית חיכית, שקיבלנו מהנאצים.
את חושבת שהיא גרונית?
אני מכחכח ומלעלע כאן, ואני חושב שהיא באה מהרעדת הענבל, קרוב מאוד ל-כ' (או ח' ישראלית ;)) וכמו שהוזכר כאן, בדיוק כמו ג רפויה בהגייה תימנית. רחוק יחסית מהמקום שבו נוצרות ח' וע' (אמיתיות לא של ישראלית מדוברת) לא?