לך תדע (ביידיש זה נשמע יותר טוב) / איה זמנהוף מֻעַלֵּם

"עברית וחיות אחרות" גאה לארח שוב את משוררת הבית, ועכשיו גם סופרת – איה זמנהוף מעלם.

פרק א – לבעלי קיבה חזקה.

שברון הלב הראשון שלי: גל א'. אומרים שילדים בני ארבע עדיין לא מספיק מפותחים רגשית בשביל שברון לב, אבל אני הייתי שונה: כבר בגיל שלוש, כשילדים עדיין לא מאמינים להורים שלהם כשאלה מספרים להם שהם גם היו ילדים – כבר אז ידעתי שאני רוצה משפחה גדולה עם מלא מלא מלא ילדים. זה לא בשלות רגשית? גל. בגיל ארבע כבר היה לי ברור שמצאתי לי נשמה תאומה ושנהיה ביחד עד קץ הימים. הבנאדם היחיד שקיבל אותי כמו שאני. שעות היינו יושבים יחד ואוכלים נזלת. כל אחד את של עצמו, כמובן.

רגע, רגע, רגע, לפני שאתם שופטים אותי תקראו את ההסבר עד הסוף: אם אלוהים – או הטבע, תלוי במה אתם מאמינים – היה רוצה שלא נאכל נזלת, הוא היה עושה אותה מסריחה או סתם לא טעימה. והיא נורא טעימה. במיוחד כשחולים והיא סמיכה. וזה בריא. באמת! מה יכול להיות לא בריא בתאי דם לבנים מתים? יש מלחמה בגוף שלנו ונהרגים לנו תאי דם לבנים. אז הדרך הכי טובה לחדש את המלאי היא לספק חומרי גלם חדשים – ובנזלת יש את זה. הרבה חלבונים. וזה גם דיאטטי. נראה לי.

הבעיה היא שזה לא מקובל חברתית. אמא שלי תמיד הייתה אומרת לי "שרוני, בסוף לא יישארו לך חברים". וזה נראה לי די משונה, כי להורים שלי היו מלא חברים מבוגרים שהיו מחטטים באף. אז חשבתי שאולי יש דרך מסוימת שזה כן מקובל לחטט באף, והייתי מנסה לחקות אותם, אבל אמא – שעברה על זה לסדר היום כשמדובר היה בחברים שלה – לא יכלה לסבול את זה כשאני הייתי עושה את אותו דבר. אז למדתי לחטט באף ולאכול נזלת רק בסתר. או עם גל.

המשך בשבוע הבא, אותו יום אותה שעה.