Previously on לך תדע: בגן הילדים מלבלבת האהבה בין שרון וגל, על רקע התחביב המשותף. לך תדע – פרק א. אחרי פרידה רבת שנים, שרון מתקשה להשתקם. לגל דווקא יש משפחה למופת. שרון מנסה לפתח מערכות יחסים, אחת מהן החזיקה מעמד שנתיים. לך תדע – פרק ב'. היא הסתיימה כמו האחרות, ואז הייתה תקופה של בדידות מזהרת. לך תדע – פרק ג'.
נהגים ישראלים, ולפעמים גם נהגות, תמיד מחטטים באף ברמזורים. לפני שאמשיך – זה אולי נראה כסתירה לכל מה שאמרתי עד עכשיו, כי פתאום יש אנשים שמחטטים באף ברמזורים, אבל אל"ף רובם לא אוכלים, שזה החלק העיקרי, ובי"ת הסתכלתם עליהם פעם? בעעעע. הייתם מצפים שברמת הנואשות שלי אני אתפשר, אבל הבררנות – הבררנות. זה לא מספיק שיקבלו אותי כמו שאני, בכלל שירצו אותי, אני מצפה גם לחוש הומור אינטליגנטי וגם לנתונים גופניים ברמה מסוימת ומעלה. כך שלא פלא שעדיין הייתי לבד.
תמיד נזהרתי מאוד שלא לחטט ולאכול ברמזור. רק בנהיגה בדרך מהירה. אבל לפעמים, אתם יודעים, מתפלק. או שיש צורך עז, ואז מסתכלים סביב סביב לבדוק שאף אחד לא מסתכל, ועושים את זה מהר. באחת הפעמים האלה הצורך היה כל כך עז, שאת ההסתכלות סביב עשיתי רק בזמן שהאצבע כבר הייתה בפה. ואז, למרבה הפדיחה, נתקלתי בעיניים שהיו בדיוק עליי. הפרצוף שהיה מחובר לעיניים האלה דווקא די מצא חן בעיני, וזו הייתה פדיחה נוספת. למרבה ההקלה, בפה של אותו פרצוף גם היה תחוב קצה אצבע, ואחרי שנייה אחת שנינו התפקענו מצחוק. כל כך צחקנו, שלא שמנו לב אפילו שהרמזור התחלף, עד שכולם צפצפו לנו. עשינו אחד לשני תנועות של נדבר ברמזור הבא, ונסענו. ברמזור הבא שוב עצרנו מכונית לצד מכונית, הסתבר ששנינו נוסעים לאוניברסיטה – אז קבענו בשתים עשרה בלובי של הספרייה.
המשך בשבוע הבא – אותו יום אותה שעה.
