Previously on לך תדע: בגן הילדים מלבלבת האהבה בין שרון וגל, על רקע התחביב המשותף. לך תדע – פרק א. אחרי פרידה רבת שנים, שרון מתקשה להשתקם. לגל דווקא יש משפחה למופת. שרון מנסה לפתח מערכות יחסים, אחת מהן החזיקה מעמד שנתיים. לך תדע – פרק ב'. היא הסתיימה כמו האחרות, ואז הייתה תקופה של בדידות מזהרת. לך תדע – פרק ג'. יום אחד ברמזור, רואה שרון דמות חדשה, ששמה עדיין אינו ידוע. קובעים להיפגש בשתים עשרה בלובי של הספרייה. לך תדע – פרק ד. הפגישה עולה יפה, הפרשי השנים אינם מפריעים, ועד סוף היום כבר ברור שזה זה. לך תדע – פרק ה.
בסוף הערב מצד אחד הייתי בעננים – היה שווה לחכות! גם חוש הומור, גם מראה משובב נפש, ולא סתם אדישות כלפי אכילת הנזלת אלא ממש שיתוף פעולה! חששתי שאולי ההרגשה הזאת היא חד צדדית, ולכן לא העזתי לומר שום דבר. וזה בא מגל, ממש לפני שנרדמנו מכורבלים ביחד מתחת לשמיכת קיץ: "שרון, סוף סוף מצאתי אהבה" (ואם בשביל גל זה סוף סוף, מה אני אגיד?).
למחרת כבר העברנו את כל הדברים מהדירה הקודמת של גל. לא שהיו כל כך הרבה, זאת הייתה דירת סטודנטים שבאה מרוהטת, אז זה היה בעיקר בגדים, מחשב וכמה כלי מטבח. החוזה בין כה עמד להסתיים, והם לא עמדו לחדש אותו. בעיות בין שותפים. כרגיל.
בימים הבאים חייתי כמו בתוך חלום, כזה שפוחדים להתעורר ממנו. אבל כשהימים הפכו לשבועות והשבועות לחודשים, הבנתי שזאת כנראה המציאות החדשה. בשנתיים בראשונות (עד סוף התואר של גל) נסענו יחד לאוניברסיטה כל בוקר, ואני עבדתי רוב הזמן בספרייה, עד שנגמר היום של גל ואז חזרנו ביחד. לא היו לנו שום בעיות אתיות עם זה שאני מרצה, כי החוג של גל היה בכלל במדעי החברה ואני במדעי הרוח (פסיכולוגיה ולימודים קלסיים, אם אתם ממש חייבים).
בישלנו ביחד ארוחת ערב – שנינו מבשלים ממש טוב: אני למדתי קצת שֶׁפוּת בין התואר הראשון לשני, כשחשבתי שעם סופוקלס לא הולכים לסופר, ולגל יש כישרון טבעי וניסיון בעבודה במטבח של קייטרינג לפני הצבא. היינו מתפרעים עם מנות בסגנון שלושים וחמישה במאי. המנה החביבה עלינו הייתה עוגת בשר עם מיץ פטל, ופעם גם הגשנו את זה לחברים שלנו והם נורא נהנו. גם אלתרנו מנות כמו מוס חמוצים ופאטה במבה. חשבנו אפילו לכתוב ספר בישול ביחד!
המשך בשבוע הבא, אותו יום אותה שעה.
לפוסט הזה יש 5 תגובות
אני חש מעט מוזר להגיב לראשונה לסיפור אחרי יותר מחודש שהוא מתפרסם – דוקא בתלונה: הפרקים קצרים מדי וההמתנה בינהם ארוכה, ואני קצר רוח.
אבל הנה, הוצאתי את זה.
איה, העם רוצה עוד!
שלום אדון ינשוף, חכה ואל תעוף.
אני כל כך שמחה!
אחרי יותר מחודש שהסיפור מתפרסם, סוף סוף תגובה.
כבר חשבתי שלא קוראים אותו בכלל.
אם זה מנחם אותך, יש רק עוד שני פרקים…
יו, סוף סוף מישהו הגיב אז אני יכולה גם, התביישתי להיות הראשונה… גם כי מה כבר יש לי להגיד – רק: יו, סיפור נפלא, בבקשה תמשיכי!!!
זו לא נחמה, נהפוך הוא. מה גם שמסתבר שאני לא היחיד.
פינגבק: לך תדע – חלק ה / איה זמנהוף מֻעַלֵּם « עברית וחיות אחרות