סדרת פוסטים מעובדת מתוך ההרצאה על מגילת אסתר והאימפריה האח'מנית, מהסדרה על תרבות איראן הקדומה שנתתי באוניברסיטה המשודרת בסמסטר אביב 2009.
תוספת מאוחרת: הסדרה יצאה לאור כספר באוגוסט 2011: הטוב, הרע והעולם – מסע לאיראן הטרום אסלאמית.
תקציר הפרקים הקודמים: אחשורוש ממגילת אסתר מזוהה עם המלך האח'מני חְשַיָרְשַ הראשון. כמו כולם, גם הוא אהב להילחם ולשתות. שושן הבירה היא מקום אמיתי. משתה אחשורוש משקף באופן מהימן ביותר את הווי החצר האח'מנית, וסריס לא חייב להיות מסורס. זה בסדר שאחשורוש מקבל החלטות בשיכרות, וזה גם בסדר שהוא לא יודע קרוא וכתוב. מחבר המגילה חושב בפרסית עתיקה. יש משחקי מילים במגילת אסתר. יש הרואים במגילת אסתר "גיור" של מלחמות האלים
בסוף הפוסט הקודם דיברתי על סקה, חג בבלי שבו חגגו את נצחונו של מרדוך על החושך (מקביל לחנוכה שלנו), ומנהגיו דומים מאוד לחג הפורים.
קיימים חגים נוספים שאולי השפיעו על סיפור מגילת אסתר. כמובן שכל חגי ישראל מהותם היא "הם ניסו להרוג אותנו, אנחנו הרגנו אותם, עכשיו בואו נאכל". אבל במגילת אסתר המצב ממש קיצוני: היהודים הרגו שבעים וחמישה אלף איש שלא ניסו לתקוף אותם. האם המן וכל אוהביו אינם מספיקים?
בתקופה האח'מנית ידוע לפחות על חג אחד שמנציח טבח בקבוצה אתנית או דתית. החג מתועד רק בשמו היווני – מַגוֹפוֹנְיָה. לא ידוע מה היה שמו הפרסי. האירוע המונצח בחג הוא עלייתו לשלטון של דריווש הגדול, ב-י' בתשרי בשנת 521 לפנה"ס, והוא מתועד הן על ידי ההיסטוריונים היווניים והן על ידי דריווש הגדול בכתובת הסלע אשר בבהיסתון. אומר דריווש המלך:
"בן של כורש, בשם קַמְבּוּגְ'יַה (עברית כַּנְבּוּזִי, יוונית קַמְבִּיסֶס), ממשפחתנו, הוא מלך כאן. לקמבוג'יה היה אח בשם בַּרְדִייַה (יוונית סְמֶרְדִיס), מאותו אב ומאותה אם. אחר כך, קמבוג'יה הרג את ברדייה. כשקמבוג'יה הרג את ברדייה, לא נודע לאנשים שברדייה נרצח (מבנה ארגטיבי!). אחר כך קמבוג'יה הלך למצריים. אחרי שקמבוגי'ה הלך למצרים, האנשים נהיו רעים ושקר גדול שרר בארץ – בפרס, במדי ובמחוזות האחרים.
אומר דריווש המלך: אחר כך היה איש אחד, מגו, בשם גַאוּמַטַה…. הוא שיקר לעם כך: אני ברדייה, בן כורש, אחי קמבוג'ייה. אחר כך, כל האנשים מרדו בקמבוג'יה והלכו אליו: מפרס, ממדי ומהמחוזות האחרים."
ידה ידה ידה… גאומטה תפס את הממלכה… קמבוג'יה התאבד …. גאומטה הפך למלך והרג את כל מי שהיה עלול לגלות שהוא איננו ברדייה האמיתי. אני חוזרת לכתבים העתיקים שם נאמר:
"אף אחד לא העז לומר דבר על גאומטה המגו, עד שאני באתי. אחרי כן ביקשתי עזרה מאהורה מזדא. אהורה מזדא סייע לי. מחודש בַּגַיַדִי עברו עשרה ימים כשאני, עם כמה אנשים, הרגנו את גאומטה המגו ואת אלה שהיו תומכיו הבולטים…. אני לקחתי ממנו את הממלכה".
לפי ההיסטוריונים היווניים, דריווש וששת חבריו הרגו לא רק את גאומטה ואת תומכיו הקרובים, אלא גם את הקרובים אליהם, ואחר כך רצו ברחובות כאשר ראשיהם הערופים בידיהם וקראו לכל הפרסים לטבוח במגואים. כך עלה דריווש לשלטון במאה השישית לפני הספירה, וידוע שבמאה הרביעית לספירה עדיין חגגו את החג הזה, שהמנהג העיקרי בו הוא שלא כדאי למגואים לצאת מהבית.
מי היו המגואים? "מגו" הוא הכינוי לכהן דת זורואסטרי. ייתכן שמדובר בטבח על רקע הפרדת הדת מהמדינה. מיכאל שטאוסברג מאוניברסיטת ברגן בנורבגיה מציע ש"מגו" הוא כינוי לבן קבוצה אתנית, אולי מֶדים. מכל מקום, מדובר בחג שמנציח טבח: בהתחלה גאומטה וכל אוהביו ואחר כך גם כל מי ששייך לקבוצתו.
אלט-טאב: לפני חודשיים וחצי פרסמתי פה פוסט עצבני על כך שחוגגים את סוף העשור בתחילת השנה העשירית במקום בסופה. אחת התשובות שקיבלתי הייתה שאנחנו היום לא סופרים לפי שנות האל (AD) אלא לפי התקופה המקובלת (Common Era, CE), שהיא ספירה אסטרונומית ובה אין "לפני הספירה" אלא ספירה במינוסים. באותו זמן אמרתי שהאסטרונומים עשו תרגיל מסריח בכך שלקחו את אותו שם של הספירה הרגילה (CE זה בדיוק אותו דבר כמו AD, רק בפוליטיקלי קורקטיות), וקראו למניין השנים שלהם אותו דבר. אז זה בדיוק אותו דבר כמו שעשה גאומטה המגו. גאומטה הוא לא ברדייה וזה שהאסטרונומים קוראים למניין שלהם CE עוד לא גורם לו להחליף את מניין השנים המקובל. שיפט-אלט-טאב.
חגים נוספים שעשויים להשפיע על חג הפורים הם ראש השנה הפרסי, חג נשמות האבות והחג מַרְדְגִירָאן. ראש השנה הפרסי, נורוז, חל בנקודת השוויון האביבי – בד"כ 20 או 21 במרץ. אחד ממנהגיו הוא משלוח מנות, מנהג עתיק אחר הוא מינוי ראש עיר למספר ימים מתוך העם, כלומר נהפוך הוא – ובמקומות מסוימים ראש העיר הזמני חייב להיות אישה.
חג נשמות האבות – פְרַוַרְדִיגָאן, אולי נתן לחג הפורים את שמו: יש פ',ו',ר וסיומת רבים –אן. גם בשמו היווני של החג, frourdai, קיימות שלוש האותיות האלה וגם ד', וסיומת רבים.
מרדגיראן הוא חג שאינו נחגג כיום, ומתועד אצל ההיסטוריון הערבי-פרסי אלבירוני, במאה העשירית לספירה. חג זה חל באמצע החודש האחרון של השנה (ובשנה שמתחילה בניסן – החודש האחרון הוא אדר), ובו הנשים שולטות בגברים, או במילותיו של אלבירוני – "עושות להם הצעות". כנראה כאלה שאי אפשר לסרב להן.
החג עצמו מעוגן, אם כן, בחגי העם האיראני והבבלי באותה תקופה, וגם הנצחת טבח עם ביום חג אינה זרה לעם האיראני.
רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני הצעות שאי אפשר לסרב להן). צרו קשר כאן.
לפוסט הזה יש 15 תגובות
שכל חגי ישראל מהותם היא "הם ניסו להרוג אותנו, אנחנו הרגנו אותם, עכשיו בואו נאכל"
חשבתי שרק פורים וחנוכה הם כאלה. איזה ניצחון מיוצג ע" ראש אשנה ויום כיםור? גם שבועות וסוכות לא מיצגים נצחון. אפילו פסח שמתקשר ישירות ליציאת מצרים לא נועד לחגוג את הטבעת המצרים בים אלא את יציאת מצרים והפיכתינו לעם.
סליחה.
אמרו לי פעם שאני צריכה להניף שלט "בדיחה" בכל פעם שאני מתלוצצת.
אנשים לוקחים אותי ברצינות מדיי.
אפשר לאכול גם בלי לנצח אף אחד, ואפשר לאכול-לצום-לאכול גם בלי להרוג אף אחד.
(כרגיל, מנטפק בעניינים שוליים) אלט־טאב סוגרים עם שיפט־אלט־טאב, לא? אחרת לא ברור שאת בהכרח חוזרת לנושא הקודם, אלא אולי עוברת לנושא שלישי.
חוץ מזה, התוכן מעניין כרגיל.
מה הייתי עושה בלעדיך?
תחת התמונה כתוב "אסתר המלכה יולדת את כורש". לפי הידוע לי במסרת היהודית אסתר היא אמו של דריוש השני. רש"י, בתחלת פרושו על ספר עזרא, מסדר את התאריכים.
האם ישנן כמה מסורות על סדר המלכים? האם התארוכים של רש"י מסתדרים עם הידוע לנו על ההיסטוריה הפרסית?
תודה על הסדרה.
לגבי ה"הרגנו אותם, בואו נאכל",
שלושת הרגלים מדאורייתא (פסח, שבועות וסוכות) נחגגים לרגל יציאת מצרים, הפיכתינו לעם ומתן ספר החוקים (חלק מכונן של יצירת כל עם).
תהליך הפיכת בני ישראל לעם ישראל החל עם:
1. פרעה מצווה להשליך את כל הבנים ליאור
2. אלוהים הורג את בכורי מצרים
3. אוכלים מצה וקורבן פסח
מש"ל.
עכשיו, הסיבה שבגינה התכוונתי לכתוב האן מלכתחילה:
על אף חוסר הקשר הברור לחלוטין ביניהם, אני משתעשע מהדמיון הפונולוגי בין מרדגיראן לחג נוסף שנחגג באותה תקופה – מרדי גרא (יום שלישי השמן, בצרפתית).
תמר, בא לך לנסות למצוא קווי דמיון והסבר התפתחותי בין השניים?
תודה על ההוכחה. אני אשתמש בה!
הקשר הלשוני הוא קצת באבא בובה, ואת זה אני משאירה לאחרים, כמו אירית בן צור, שראיתי מופע שלה, נהניתי עד הגג ולא הסכמתי עם שום אטימולוגיה…
בהרצאות על לשונות ותרבויות במגע (זה לא על מסאז'ים ונשיקות אלא על השפעות בין לשוניות ובין תרבותיות), אני מדברת על שלוש סיבות עיקריות לדמיון במילים ובמנהגים/אמונות, וסיבה נוספת שמסבירה רק דמיון מנהגים. במקרה הזה זאת הסיבה הרביעית – התפתחות מקבילה. בכל התרבויות יש חגי אביב. חלקם חגים של ניקיון והתחדשות (כמו פסח), וחלקם חגים של שמחה ורוח שטות (כמו פורים). בראש השנה הפרסי, שחל בעוד קצת פחות מחודש, יש גם ניקיון אובססיבי לפני וגם עליצות בזמן החג.
אני מוצאת את הדמיון בין החגים באלמנט ה"נהפוך הוא", והסיבה היא עליצות האביב.
פינגבק: מגילת אסתר – היה או לא היה? (7) « עברית וחיות אחרות
האם המרדגיראן קשור למרדיגרא הצרפתי? הרי זה אותו חג.
"חג נשמות האבות – פְרַוַרְדִיגָאן, אולי נתן לחג הפורים את שמו"
אם אינני טועה אז "על כן קראו לימים האלה פורים – על שם הפור" (מגילת אסתר) – יש סיבה טובה לפקפק בטעם הזה? ואגב אולי יש לך הסבר לגבי המילה "פור" ומקורותיה הפרסיים ??
עם כל הכבוד, חג פורים הוא לא חג שמנציח טבח, אלא הצלה. זה בערך כמו להגיד שביום העצמאות אנחנו מנציחים את הרג הערבים שעמדו עלינו לכלותינו.
ודבר אחרון "אגרת הפורים הזאת השנית" ו-"ובהיקבץ בתולות שנית" – יש לך איזה הסבר לשוני-פרסי או משהו כזה לשימוש ב-"שנית"?
"פור" הוא המילה היחידה במגילת אסתר שהמחבר מרגיש צורך להסביר: פור הוא הגורל.
שם החג בתרגום השבעים הוא frourdai, שגם מזכיר את שם החג פרורדיגאן (-אן היא סיומת רבים, וגם -ai).
המילה "פור" נדירה ביותר, ומתועדת רק בקערות השבעה ארמיות.
עד לפני מספר שנים לא היה ידוע בכלל על קיומה.
אין לה אטימולוגיה באף שפה.
כל זה מחשיד את המחבר בהמצאת המילה, או בשימוש במילה נדירה מאוד, כדי להצדיק את שם החג.
אורי,
לא נכון. אם עושים אלט-טאב שנית (ולא ברצף של החזקת אלט ופעמיים לחיצה על טאב) חוזרים לחלון הקודם שממנו הגענו. נסה והיווכח.
שלום, נהניתי לקרוא את המאמרים אבל אם תוכלי להוסיף את סוף הסדרה, זה יהיה נהדר.
הספר יוצא לאור בקרוב. אנחנו בשלבי עריכה סופיים.
בינתיים אתה מוזמן לקרוא פרק אחר מהקורס במשודרת, שגם אותו פרסמתי כסדרת פוסטים בבלוג:
מבוא לאיראן הקדומה
,תמר, לגבי מקור השם פורים, מישהו הציע, חוקר ששכחתי את שמו, את המקור 'פורה' שפירושו גת, גם בתנ"ך, כי פורים הוא זמן גיזום הגפן, התפנית אל האביב, ההתהפכות הגלומה גם בשתית יין