מסע בזמן לפועל הישראלי / נורית דקל

לפני שבוע וחצי, בסוף ההרצאה של גלעד צוקרמן בגלריה אורחא בגדרה, הוא נתן לד"ר נורית דקל כמה דקות לספר על המחקר שלה. בסוף ישר ביקשתי ממנה פוסט אורח. לפני שאתם מתחילים לקרוא: ההבחנה של נורית בין עברית וישראלית אינה אותה הבחנה של צוקרמן. היא קוראת לשפה הספרותית שלנו (זו המקפידה על חוקי האקדמיה) עברית – ולמדוברת, שיש לה חוקים משלה – ישראלית (בניגוד לצוקרמן, שקורא לשתיהן ישראלית, בניגוד לעברית שהיא לשון המקרא).

כתושבי מדינת ישראל, כולנו התחנכנו במסגרת אותה מערכת חינוך, וכולנו למדנו שהפעלים שאנחנו משתמשים בהם מציינים שלושה זמנים: עבר, הווה ועתיד. את התורה הזאת אנחנו נושאים איתנו הלאה, כאילו הייתה משהו מקודש, בלי בכלל לחשוב פעמיים. מעין סוג של אקסיומה. ככל שהתבגרתי הבנתי שהשימושים היומיומיים שלנו בפעלים אינם תואמים את ההגדרה הזאת. הסתקרנתי. מאותו רגע החלטתי שאני יוצאת למסע בזמן לתוך הפועל הישראלי, כלומר, אני מנסה להבין איך באמת אנחנו משתמשים במערכת הפועל שלנו. כך נולד המחקר שלי, שהפך כמה שנים מאוחר יותר לעבודת הדוקטור שלי.

כבלשנית, אני יודעת ששפה היא מערכת מסודרת של חוקים המשותפים לכל דובריה, ושימושי הלשון בכל שפה אינם מקריים. לכן, כששמעתי ישראלים, דוברים ילידיים של ישראלית, אומרים: "מחר אנחנו נוסעים לירושלים" או "אתמול אני יושבת לי בכיסא", היה לי ברור ש"נוסעים" ו"יושבת" אינם מציינים זמן הווה, כפי שאנחנו רגילים לחשוב. הרגשתי שמשהו לקוי במערכת ה"זמנים" הזאת שמלווה אותנו לאורך חיינו. לקוי מאוד. הרגשה זו התחזקה עוד יותר, כאשר שמעתי אמירות כמו: "ביי, הלכתי" (אבל אני עדיין כאן) או "תתקשרי שיצאת" (אבל את עדיין שם) – לכאורה צורות "עבר", אלא שאנחנו, הדוברים, משתמשים בהן כדי להתייחס לאירועים עתידיים.

זו הייתה הנקודה שבה התחלתי לאסוף מן השיחות ששמעתי את כל הפעלים שייצרו דוברי ישראלית ילידיים בתוך ההקשרים שלהם. כך התאספו אצלי בקובץ מעט יותר מששת אלפים פעלים, שנאמרו על ידי כחמישים דוברים משכבות אוכלוסייה שונות במשך דקות ארוכות של שיחות ספונטניות. את הפעלים האלה סיווגתי לפי השימושים שלהם בהתאם להגדרות בלשניות קיימות. רוב הפעלים, ליתר דיוק כ- 92% מהם, לא ציינו בכלל זמן.

אם כך, מה כן מציינים הפעלים בישראלית? לפעלים בישראלית יש שלושה שימושים (הסברים בהמשך), וקיימת ביניהם היררכיה ברורה. השימוש העיקרי והמרכזי בפעלים בישראלית הוא אספקטואלי, כלומר, פעלים שמציינים אספקט כלשהו. השימוש השני בהיררכיה הוא מודאלי, כלומר, פעלים שמציינים מודוס. השימוש השלישי הוא ה- 8% הנותרים; אלה הם פעלים שבאמת מציינים זמן.

מהו אספקט?

אספקט הוא דרך ההסתכלות של הדובר על הפעולה או ההתייחסות שלו אליה. קיימים מספר סוגים של מערכות אספקטואליות בשפות העולם, הנפוצה שבהן היא מערכת המחולקת לאספקט פרפקטיבי (מושלם) ולאספקט אימפרפקטיבי (בלתי מושלם). והמשמעות? אספקט פרפקטיבי הוא התייחסותו של הדובר לפעולה שהוא מתאר כפעולה שְׁלֵמָה מנקודת מבט חיצונית; הדובר אינו "נכנס" לתוך הפעולה, ואינו מפרק אותה לרכיבי תוכן בזמן הדיבור. מכאן תוכלו בוודאי לנחש שאספקט אימפרפקטיבי הוא בדיוק ההיפך: התייחסותו של הדובר לפרטי הפעולה שהוא מתאר מנקודת מבט פנימית; הדובר כאילו "נכנס" לתוך הפעולה, והוא מפרק אותה לרכיבי תוכן. כך הוא מתאר בדרך דקדוקית את תכונותיה של הפעולה, כגון: הַמֶּשֶׁך שלה, החזרתיות שלה ותכונות דומות אחרות. בשפות אספקטואליות האספקטים מתבטאים בדרך מורפולוגית, באמצעות צורן במערכת הפועל; הם מהווים רכיב מורפו-סמנטי במערכת, כלומר, חלק מורפולוגי קבוע המבטא משמעות ספציפית קבועה.

למשל, מערכת הפועל בעברית המקראית היא מערכת אספקטואלית, המבוססת על חלוקה לאספקט פרפקטיבי (צורות ה"עבר") ולאספקט אימפרפקטיבי (צורות ה"עתיד"). כך גם בערבית הסטנדרטית. במערכת הפועל הישראלית האספקטים הם אותם אספקטים, אבל החלוקה המורפולוגית שונה: צורות ה"עבר" מביעות אספקט פרפקטיבי, וצורות הבינוני או ה"הווה" מביעות אספקט אימפרפקטיבי.

אספקטים אינם תלויי זמן, ולכן ניתן להשתמש באספקטים כדי לציין פעולות בכל זמן שהוא. זוהי הסיבה שדוברי ישראלית יכולים להשתמש בצורות הבינוני כדי להביע פעולות גם בעבר וגם בעתיד (להזכירכם: "מחר אנחנו נוסעים", "אתמול אני יושבת" וכו'). זוהי גם הסיבה שהם יכולים להשתמש בצורות "עבר" כדי לבטא פעולות עתידיות ("ביי, הלכתי" וכו'). כ- 67% מן הפעלים במחקר שלי הביעו אספקט.

מודאליות ומודוס

מודאליות היא הבעת עמדה של הדובר. למשל, פעלים כמו "רוצה" או "מרגיש" הם פעלים בעלי משמעות מודאלית, כי הם מבטאים רצון או הרגשה של הדובר כלפי האירוע. מודוס הוא הבעה של המודאליות הזאת באמצעות צורן או מבנה. בפעלים כמו "רוצה" ו"מרגיש", המשמעות המודאלית היא לקסיקלית, ומקורה בשורש, כי היא נמצאת לכל אורך הנטייה שלו; גם המילים "רצון" ו"הרגשה" הן בעלות משמעות מודאלית, והן אינן פעלים. אבל אם נשתמש במבנים של צורות ה"עתיד" (בכל הבניינים), נקבל תמיד משמעות מודאלית, גם אם לשורש אין משמעות כזאת. זהו המודוס. לכן, הצורות שאנו רגילים לקרוא להן "עתיד" הן בעצם צורות שמציינות מודוס. דוברי הישראלית משתמשים בצורות "עתיד" כאלה, גם כדי ליצור מילים בעלות משמעות מודאלית שאינן נושאות משמעות של פועל, למשל: "תתחדשי" (ברכה), "תיזהר" (אזהרה) או "תירגע / תרגיע" (בקשה). כ- 25% מן הפעלים במחקר שלי הביעו מודוס.

מהו זמן בַּלָּשׁוֹן?

זמן בלשון (נקרא גם "זמן דקדוקי") הוא תכונה מורפו-סמנטית; בשפות שמחולקות חלוקה של זמן, ניתן לדעת מהו הזמן של הפעולה מתוך הצורה הפועלית עצמה, ולא ניתן להשתמש באותה צורה כדי להביע זמנים אחרים. כך באנגלית, למשל: הצורן –ed מציין עבר, ולא נוכל להשתמש בו לציין שום זמן אחר. כפי שציינתי, פעלים בישראלית אינם מציינים זמן, כי ניתן להשתמש בפעלים ב"עבר" כדי לבטא פעולות בזמן שאינו עבר, בפעלים ב"הווה" כדי לבטא פעולות בזמן שאינו הווה, ובפעלים ב"עתיד"  כדי לבטא פעולות בזמן שאינו עתיד. אבל יש צורה אחת שכן מציינת זמן במערכת הפועל הישראלית, והיא מהווה כ- 8% מן הפעלים שבהם אנו משתמשים בדיבור הספונטני: צורות פועליות המציינות זמן הן צורות נטייה של השורש היה בבניין קל בלבד (כלומר, "נהיה" בבניין נפעל כבר עובד לפי ההיגיון של שאר הצורות הפועליות והוא מציין אספקט, לא זמן). כשאנו משתמשים בצורות כמו "הייתי" – אנחנו באמת יודעים מה הזמן שבו קרה האירוע – זמן עבר.

אז איך אנחנו מביעים זמן?

פשוט מאוד: אנחנו משתמשים בביטויי זמן. "אתמול", "מחר", "לפני שנה", "בעוד יומיים" ואחרים – כל אלה מביעים זמן. לכן כשיש ביטוי זמן כזה בסביבת הדיבור, נדמה לנו שהפועל הוא בזמן עבר או בזמן עתיד, אבל בעצם מה שנותן לנו את המידע של הזמן הוא ביטוי הזמן הלקסיקלי, ולא הפועל. פעלים שאין בסביבה שלהם ביטויי זמן תמיד מביעים אספקט או מודוס, ואין להם אף פעם משמעות של עבר או של עתיד.

ועוד דבר: כשאנחנו מדברים, אנחנו משתמשים בערבוביה בצורות פועל שונות. זה דבר שלא ניתן לעשות אותו, אם השפה היא שפה של זמן. בשפה של זמן, כל צורות הפועל שמתארות את אותו אירוע יהיו זהות, ויתארו את זמן האירוע.

ויש גם תוצרי לוואי למחקר…

תוך כדי מחקר, גיליתי "על הדרך" עוד כמה דברים. הנה החשובים שבהם:

צורות ציווי

כדי להביע ציווי בישראלית, משתמשים בצורות ה"עתיד". חלק מצורות הציווי זהה לצורות ה"עתיד" (למשל "תתלבשי" או "תאמינו לי"), וחלקן נגזר מצורות ה"עתיד" על ידי פעולה פשוטה של השמטת ההברה הראשונה של צורת העתיד (למשל "פְתֶחִי את הדלת" – ב- פ' רפה – או "כַּנְסוּ פנימה"). צורות כמו "לך", "בואו", "קחי", נוצרות בדיוק באותה הדרך של השמטת ההברה הראשונה של "תלך", "תבואו", "תקחי", בהתאמה. הן לא "שרידים" של צורות עתיקות שנשארו בשפה. הן פשוט תוצאה זהה של חוק אחר.

צורות סביל

אין כאלה בישראלית. ישראלים לא מייצרים בדיבור ספונטני צורות פועל סבילות. ישראלים משכילים יכולים לייצר צורות כאלה בדיבור רשמי מתוכנן או חצי-מתוכנן, אבל לא בדיבור ספונטני. מן הבניינים הסבילים יש לנו בישראלית רק צורות בינוני, והן כולן משמשות לתצורת שמות בלבד: שמות עצם או שמות תואר. אני מתייחסת אליהן כאל משקלי שם, לא כחלק ממערכת הפועל.

פעלים משורשרים

ב"פעלים משורשרים" הכוונה היא לא לצירופי פועל, אלא לשרשור של שני פעלים או יותר, כל אחד בעל נטייה עצמאית, בלי שום דבר שחוצץ ביניהם. ישראלים מייצרים בדיבור צורות כמו "יושב חושב" או "עומדת בוחרת", ויש למבנים האלה משמעויות אספקטואליות ומודאליות קבועות. הכוונה היא לא למבנים כמו "יודע לשיר" או "חשב ללכת", כי החלק השני של מבנים כאלה (צורת המקור) הוא לא בעל נטייה עצמאית, הוא קבוע. הכוונה היא גם לא למבנים כמו "עמד וניגן" או "ישב וחשב", כי אלה מכילים ו' חוצצת בין שני הפעלים, ולכן כל אחד מן הפעלים במבנה זה הוא בעל משמעות עצמאית.

שילוב של שני אלמנטים

במערכת הפועל הישראלית יש רק מבנה אחד שיכול להביע משמעות כפולה: עבר הרגלי. המבנה של היה+פועל בבינוני הוא בעל משמעות כפולה: גם זמן (עבר, שבא מתוך הפועל היה) וגם אספקט (אימפרפקטיבי, במבנה הזה תמיד הרגלי, שבא מתוך צורת הבינוני). למשל: "היא הייתה עוברת בשביל" או "הייתי הולך". אותו המבנה בדיוק, דרך אגב, משמש גם להבעת מודוס: "הייתי נוסעת, אם היה לי כרטיס". באופן מפתיע, התפקיד הכפול של המבנה הספציפי הזה נפוץ גם בהרבה שפות אחרות.

נורית דקל היא חוקרת בכירה במרכז לחקר שפה ותקשורת באוניברסיטת אמסטרדם בהולנד ובלשנית ראשית בחברת NSC – תקשורת בדיבור טבעי – המייצרת פתרונות מתקדמים לזיהוי דיבור.
וחוץ מזה היא מגדרה, שזה תמיד כיף לגלות. 

לקריאת המחקר המלא.

לעמוד הספר it's about time באמזון (אותו מחקר, משופץ ומשופצר).