אני כל כך מתרגשת!
לפני יותר משנה קיבלתי ייעוץ שיווקי מיעל גולדמן שי, ואחת מהצעותיה המעולות הייתה טור בלשני בעיתון כלכלי. לקח לי זמן, אבל אתמול התפרסם הטור הראשון שלי על בלשנות כלכלית ב-ynet כלכלה.
בעקבות הטור הראשון, שעוסק במונח דין וחשבון, קיבלתי שתי תגובות ששוות פוסט.
1. פרמשתא (אני מניחה שזה לא שמו האמיתי…) שאל על המשפט "דוֹח… זוהי המילה היחידה בעברית, למיטב ידיעתי, שמסתיימת ב-ח' שוואית".
כתבת ב-ynet שאינך מכירה מילים שמסתיימות בח' שוואית. מה לגבי: פלח, קלח, נתח, מלח, קצח, קמח, קרח, מתח, לקח, מקח, אלח(?), סרח, נפח, ספח, פסח, ירח, בטח, טפח, שטח, פתח, צמח, רווח, שלח, תרח… ? או הפעלים סרח, לקח, מתח, פסח, פתח… ? או פרחח, תמסח, נאלח, נמתח?
אז צודק פרמשתא, והייתי צריכה לכתוב שזו המילה היחידה שמסתיימת ב-ח' שוואית אחרי תנועה ששונה מ-a. בעברית, לפחות בעברית קלסית, אם מילה הייתה אמורה להסתיים באות גרונית בשווא, התנועה לפניה חייבת להיות a, ואם היא לא – מוסיפים פתח גנובה. בעצם גם פתח גנובה הוא תנועת a לפני ח (וגם ע, ה) שוואית. הסיבה היא ש-a היא התנועה הנמוכה ביותר, כלומר הלשון שטוחה, בניגוד ל-o,e שבהן היא באמצע הפה, ול-u,i שבהן היא ממש גבוהה. נסו: אמרו את כל התנועות ושימו לב למיקום הלשון בפה.
בעניין התנועה במילה דוֹחְ-דוֹחוֹת (לעומת דוּחַ-דוּחוֹת, התקני), התלבטתי מה היה התהליך:
הנמכת תנועה הוא תהליך שקורה הרבה בסביבה גרונית, אבל בד"כ זאת הנמכה עד הסוף: זאת הסיבה לפתח הגנובה, ולסגוליים שהופכים לפתח: כֶּלֶב, אבל נַעַר, פֶּרַח, שַׁחַר, נֶגַע, נֹגַהּ.
אבל כבר סיכמנו שה-ח' כאן היא לא גרונית, והיא לא מתנהגת כגרונית. לכן היא גם יכולה לקבל שווא אחרי תנועה שאינה a.
הנמכת תנועה מתרחשת, לצערנו (אנחנו זה הטַהֲרָנִים), גם בסביבות שאינן גרוניות: אוֹניברסיטה (o נמוכה מ-u), הֶרגשתי (e נמוכה מ-i). הסיבה היא, אם להשתמש במונח לא מדעי, עצלות. יותר קל לבטא תנועה אמצעית מאשר גבוהה.
ד"ר ישי נוימן (שימו לב שמאז האזכור הקודם שלו נוסף לו תואר – מזל טוב!) בכלל לא בטוח שזה "אמור להיות דוּחַ". במילון זה דוּחַ ובעברית הדבורה זה דוֹח, אבל המילון אינו מדבר בשפתו של איש. לדעתו זאת פשוט הנטייה הטבעית של העברית שבהגיית רשת"בים, האות ו' מוליכה אל תנועת אוֹ, אלא אם כן זה חלק ממילה שכבר מנוקדת (למשל לוּ"ז, כי זה לוּ של לוּחַ). למשל, 'שיכון ופיתוח' –> שוֹפּ, מחקר ופיתוח –> מוֹפּ שאלות ותשובות – שוֹ"ת, וכו'. אז אם כבר <דוח> אמור להיות משהו, זה דוֹח. חוץ מזה, בעברית בת זמננו אין הנמכת תנועה פרודוקטיבית [כלומר תהליך שעדיין עובד] בסביבת חי"ת מפני שהתנהגותה איננה של עיצור גרוני. הצורה העילגית 'אני סומַכַת עליך' מראה שמבחינת הדוברים ח' ו-כ' זה היינו הך, והם מנמיכים תנועות חופשי גם בסביבת ח'. לעומת זאת בצורה דְחוֹף, ה-ח' אמורה לגרום להנמכת תנועה (דחַף), אבל ההרמוניה הווקאלית חזקה יותר. הרמוניה ווקאלית היא "יישור קו" עם תנועות אחרות בסביבה, במקרה זה עם המילה משוֹך, שהיא בת זוגה הקבועה של דחוֹף. לדעתו זה לא כמו אוֹניברסיטה, כי אוּניברסיטה כבר היתה קיימת כאשר אוֹניברסיטה נולדה ואילו צורת דוֹח לא נולדה מהרצף הפונמי (סדרת ההגאים, הצלילים) דוּחַ אלא מהרצף הגרפמי (סדרת האותיות) <דוח>.
בחרתי בכל זאת בהנמכת תנועה, כי היום כבר לא צריך בשבילה סביבה גרונית (כזכור, הֶזמנתי), וגם כי אני זוכרת מילדותי שכן היו אומרים פעם דוּחַ.
2. איילת העירה על מדידה שינה בפסקה שלפני האחרונה. היא חשבה שזאת שגיאת דפוס, אבל האמת היא שהעורך תיקן לי למדירה ואני ביקשתי שיתקנו בחזרה למדידה. כן, כן, אני פלצנית. נכון שכולם אומרים מדיר שינה מעיניו, ובמילון הצירופים של רוביק רוזנטל זה מופיע כערך תקני לחלוטין, אבל המקור (ולפי מילון ההווה, הטהרני, הצורה התקנית) היא מדיד שינה.
מַדִּיר בא מהשורש נ.ד.ר, וקשור לנֶדֶר. מי שמדיר את בניו מהירושה, נודר שהם לא יירשו שום דבר. מי שמדיר את רגליו ממקום מסוים, נודר לא לדרוך שם. לעומת זאת שינה נודדת. ואם משהו גורם לשינה לנדוד, אז הוא מַדִּיד את השינה מעיניו של סופר הכבשים. משום מה, בהשפעת מדיר רגליו ומדיר מנכסיו, ולפי רוביק אולי גם בהשפעה גרמנית, הפך מדיד שינה ל-מדיר שינה, וכך כותבים כולם.
רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני מוסף הכלכלה). העבירו למנהלי המשא"ן בחברה שלכם, שיזמינו הרצאה על מינוח עסקי.
לפוסט הזה יש 15 תגובות
דווקא אחת הדוגמאות שנתת לא נכונה, זה שׁוּ"ת ולא שׁוֹ"ת.
בבית ספר לימדו אותי שלפתח ב-ח' של "לוח" ו"תפוח" קוראים "פתח גנובה", כי הוא "פתח של תנועה גנובה" (כלומר, זה צירוף סמיכות, ולא שם עצם ותואר). האם שיקרו לי? האם זה היה רק תירוץ כדי להסביר למה אומרים "פתח גנובה" למרות שפתח הוא זכר?
(חיפשתי קצת לפני שלחצתי "להגיב", כדי לא לצאת טמבל, ומתברר שאבשלום קור מסכים עם המורים שלי [או שבכלל שמעתי על זה ממנו]: http://avshalomkor.ueuo.com/Tapuach.htm)
@אורי
גם אני כתבתי גנובה ואז תיקנתי לגנוב ואז תיקנתי לגנובה ושוב לגנוב.
עקרונית, אפשר להתאים את התואר לשם עצמו (פתח הוא זכר, וכמו שהקמץ גדול כך הפתח גנוב) או לשם הקבוצה (פתח הוא תנועה, והיא גנובה).
כתבתי על זה פעם, בהקשרים אחרים.
בדקתי במילונים השונים. אבן שושן הישן אכן אומר פתח גנובה = "פתח של אות גנובה". באבן שושן החדש יש גם פתח גנוב. וגם במילון ההווה, שהוא המילון הקובע היום. כך ששתי הצורות תקניות.
בעיקרון אני בוחרת לעצמי איפה להיות טהרנית וארכאית ואיפה להיות מרדנית (אני כותבת מייד וכנראה ש-, טפו עליי), אבל מכיוון שזה באותו פוסט עם מדיד שינה הפלצני והארכאי, כש"מדיר שינה" זה כבר על גבול התקני, אז אני מתקנת (שוב!) לגנובה.
@יהונתן
זה נפלא, כי זה מראה שהדובר העברי, כשהוא לא מכיר את ההגייה של מילה, אוטומטית מבטא אותה בתנועת O. אני הכרתי את המילה הזאת רק מהכתב.
זו דוגמה שלי, לא של ישי. הדוגמה השנייה שלו הייתה פלוגות שדה – פוֹש, ולא הבנתי מאיפה ה-ו' שם, אז לא הכנסתי את הדוגמה.
מצד שני, יש גם רשת"בים כמו פּוּ"ם (פיקוד ומטה), שהם בשורוק. מצד שלישי, ב-פום זאת יכולה להיות השפעה של העיצורים השפתיים פ' ו-מ'. גם בסכו"ם. מצד רביעי, במוֹ"פ זה לא קרה.
אוף, זה שוב קורה לי: אני כותבת פוסט תמים ומתברר שהוא מצריך מחקר עומק. מוסיפה לרשימת המטלות לפנסיה, אבל בינתיים כתבו לי כאן עוד דוגמאות של רשת"בים עם ו' החיבור (ולנקד בבקשה. caps lock ואז שיפט = לשורוק, ושיפט – לחולם).
והיום קיבלתי עוד דוגמאות להנמכת תנועה במילים שאולות, אבל אני זוכרת כרגע רק את רום (Rum).
תמר, התחדשי על הטור
מדוע ייחלת דווקא לטור בהיבט כלכלי?
אני רוצה לעבור לשוק של הגדולים, וטור כזה מראה שיש לי מה להציע
התחושה הבסיסית שלי לגבי ראשי תיבות היא שפעם הנטייה היתה לשורוק (סכו"ם, דו"ח, תפו"ז, שו"ת) וכיום הנטייה היא לחולם – (גו"ז, שו"ח, דו"ח, עו"ד?). מה את אומרת?
כל הכבוד על היזמה והחדשנות! את תדיר בוחרת כוונים מפתיעים להתקדם בהם. בהצלחה!
ענינית לטור:
(א) אני מכיר מלים שאינן ב"עברית קלסית" הנגמרות בחי"ת שואית. למשל, "בטיח" או "פרח", מערבית. אבל נדמה לי שהן לא נחשבות.
(ב) אהבתי את ההערה על הדדת שנה. במקורות שאני מכיר בתנ"ך (בראשית ל"א מ'; איוב כ' ח') השנה נודדת ומנדידים אותה.
(ג) לגבי ראשי־התבות עם ו"ו החבור. חשבתי על: זצוק"ל, ביל"ו, תיק"ו, בקו"ם, עכו"ם בשורוק, ועל עו"ש, יו"ש בחולם. חוצמזה, יש ראשי־תבות בהן הו"ו מצינת את האות ו', כמו בומ"פ, ט"ו (בשבט) והכלל 'לא אד"ו ראש ולא בד"ו פסח' (כלם בשורוק).
דרך אגב, איך את מבטאת תושב"ע? בשורוק או בחולם?
בדיוק היום חשבתי על העדר פתח גנוב לפני ח', כששמעתי את אברהם פריד (מכירה? זמר חרדי) שר "אין בן דוד בא אלא בהיסחְ הדעת". הוא הוגה את המילה במלעיל, בעצם כל הצירוף הופך כך מלעילי. תהיתי האם זה באמת כי ה-ח' אינה נתפסת כגרונית או שהצירוף או הביטוי כולו הוא ב"לשון-הקודש", ובה כללי הגייה שונים. כנראה האפשרות השנייה.
זה נראה שראשי התיבות דו"ח הפכו בשלב מסויים לשורש: לדווח.
יש קשר, או שזה ממש במקרה? איפה עוד זה קרה?
בהצלחה בהשתלטות על השוק הפיננסי. 🙂
טוב, כמו במערכונים המצליחים של גשש בלש מבלי סודות – צריך לקרוא עד הסוף… 😉
@טל
הביטוי כולו הוא בלשון קודש, שזה בעצם עברית. אבל ההגייה של אברהם פריד היא ביידיש.
ביידיש ח' אינה גרונית ולכן אינה כפופה לחוקי הפונולוגיה של הגרוניות בעברית. היידיש שלי לא משהו, אבל אולי ליחזקאל יכולות להיות תובנות כאן. האם מילים עבריות שמסתיימות ב-ח' עם פתח גנובה מאבדות אותו (לפי ההסבר של אורי, אבשלום קור ואבן שושן פתח גנובה זה עדיין זכר) ביידיש?
בעניין ראשי התיבות, ערכתי סקר דומה גם בטוויטר.
ראשית יש להפריד בין ו' שהיא חלק מהמילה (עו"ד, תפוז, תפוד, דוֹ"צ, דוּ"צ וכו') לבין ו' החיבור. כשזה חלק מהמילה הניקוד יהיה כמו במילה עצמה, אם בכלל מבטאים את הרשת"ב כמילה אחת. (@נעם, אני אומרת תוֹשב"ע, אבל אכן שמעתי אנשים אומרים תוּשב"ע).
ו' החיבור שמנוקדת וּ, תישאר כך בד"כ גם ברשת"ב. זה קורה כמובן לפני שווא ולפני עיצורים שפתיים (בומפ): לכן סַכּוּ"ם, פּוּ"ם, מוּ"מ, עַכּוּ"ם, שוּ"ת וגם שוּ"ב – שוחט ובודק.
עקרונית גם בתשמוּ"ץ ו' החיבור מנוקדת ב-וּ, אבל לדעתי הניקוד של כל המילה הוא לפי המשקל של תרגום.
כאשר ו' החיבור מנוקדת וְ, בד"כ כי זה תקני אבל לפעמים כי הביטוי הוא בעברית חדשה ולא מוקפדת, הרשת"ב יהיה ב-וֹ: עו"ש, יו"ש, שוֹ"בּ – שליטה וְבּקרה. לכן ישי צודק ש"דין וחשבון" גם אמור להיות דוֹ"ח. עכשיו ממש לא ברור לי למה הצורה הנורמטיבית (שהייתה בשימוש כשהייתי קטנה) הייתה ב-וּ.
שני רשת"בים היו יוצאים מן הכלל, אבל אני לא בטוחה שזאת הדרך לבטא אותם:
שו"ח – אני זוכרת מהצבא שולחן חול כ-שוּ"ח, אבל ספלינטור כתב שוֹ"ח. זה בכל מקרה עוד רשת"ב עם ח' בלי פתח גנובה, אבל אם זה אכן שוֹ"ח, זה עוד יותר מחזק את מה שישי כותב, כי יש כאן וֹ שהפכה ל-וּ.
הרשת"ב השני שקיבלתי לו שתי הגיות היה גו"ז – גילוי וזיהוי.
מישהו פה מבין באב"כ? אם זה גוּ"ז אז זה הורס לי את כל התיאוריה, וגם יכול להיות מאוד מצחיק לפרסים, לילדים ולילדים בנפשם, שלגילוי וזיהוי גזים קוראים גוּז.
@נעם, בחלק מהדוגמות שלך ו' החיבור הייתה בסוף, וזה נראה לי מחקר נפרד. בתיק"ו – תשבי יתרץ קושיות ובעיות זה מדרש ראשי תיבות. כלומר הסבר מאוחר (כמו שספרד זה סוד-פשט-רמז-דרש). המקור הוא ארמית תֵּיקוֹם – כלומר המחלוקת נשארת על מקומה ואינה נפתרת. השמטת ה-ם היא בסדר. ארמית נוטה להשמיט עיצורים סופיים.
הפוסט הזה פתוח לי פה בטאב הזה כבר יום וחצי לפחות, ורק עכשיו הגעתי אליו, ומה אני מגלה? שצריך איזה תוסף וורדפרס שיאפשר ל־mentions להגיע לאיזה עמוד מרכזי…
לשון הקודש איננה עברית, לפחות לא כשמדובר על ההברה ה"אשכנזית". בתפילה ובקריאת התורה מקפידים על חוקי הדקדוק – טוב, רק המתנגדים (אמרתי הברה אשכנזית, לא חסידית), וגם שם לא כולם, אבל ברמת העיקרון זה כך – אבל בלימוד וסתם בציטוטי פסוקים וכדומה כל החוקים נעלמים והשימוש הוא אכן "יידישאי", הרבה מלעיל והנמכת תנועות או מה שלא יהיה (הרבה סגול בסופי מילים, למשל). ולפעמים זה מגיע סתם מתוך בורות או עצלות, רואים את המילה כתובה ולא טורחים להבין איך אמורים לקרוא אותה.
איזה כיף לגלות חברה שלמה של טהרנים (מילה מכובסת ל"טרחנים"… 😉 ולא להרגיש בודד!
תמר, כל הכבוד על הדלקת המדורה לשבט הנכחד (אז מה אם לך זה משרת מטרות אחרות לגמרי. אנחנו עדיין יכולים להתגודד כאן ולהתחמם!)
כמה מהתובנות המיותרות שלי על ההערות שכאן:
לגבי תיק"ו – יש שהוגים את זה תיקוּ ויש תיקוֹ (בדרך כלל, שדרנים ברדיו תיקוּ וילדים במגרש השכונתי תיקוֹ). בנוסף, בכלל לא ברור שתיקום בארמית זה לא תיקוּם (למשל "יקוּם פורקן") אבל הבלשנות שלי בארמית חלשה. אם אזכור, אבדוק בבית איך הרב שטיינזלץ מנקד תיקו ואיך הוא מנקד תיקום.
"אין בן דוד בא אלא בהיסח הדעת" זה לדעתי סתם בורות (אגב, גם המילה בּוּרוּת, מתוך בּוּרוּת, נהגית הרבה כבּוֹרוּת!) של כל מי שהתעסק בהפקת השיר. דווקא את המשפט כולו הוא לא הוגה בהגייה אשכנזית, וודאי לא חסידית (הוא אומר David Ba ולא Dovid Bo).
ואגב, זה נשמע נורא "בהיסֶח הדעת". תמיד נשמע לי כמו "הסך" ומעלה לי אסוציאציה של מסך רגליו…
(אגב, אני מכיר מישהו שאומר "הכרֶח". מזעזע באותה מידה)
אני מניח שקריאת ו בר"ת כחולם או שורוק היא פשוט לפי נטיית הלב של הקורא. לכן יש תוֹשבע לצד תוּשבע וכדומה.
יש להניח שדו"ח פשוט הזכיר מאוד לוח… (ולא, זה לא דומה למוח. מוח זה חולם חסר!).
בכל מקרה, אני לא מוכן ולא אשתכנע לעולם בצדקת הצורה דוֹחְ. אם כבר, דוֹחַ. ולא איכפת לי שאנשים אומרים הֶרגשתי או הִחליט. הם טועים! זה איכס!
זהו, בינתיים. נורא נהניתי כאן. אחזור שוב!
🙂
@צביקה, ברוך הבא בצל מדורתנו!
זה משרת כמובן את המטרה של קידום ההרצאות, אבל גם מטרה נפשית של הוצאת כל הקיטור שלי על העברית הקלוקלת במערכת החינוך, וגם שליחות כלשהי – שמי שרוצה כן יידע.
וכשנחה עליי רוח התארנות – לחבב את הבלשנות על העם, לפחות על האינטליגנטים שבהם (יש אחד שקבוע מגיב לי ב-Ynet שהטור שלי משעמם, אבל הוא קורא אותי קבוע).
איזה כיף לי שאני יכולה בבלוג אחד למלא כל כך הרבה צרכים 🙂
אשמח לראותך כאן שוב.
א. כמובן שהגיית פתח גנובה תלויה בצורך פונולוגי. לכן הםתח הגנובה של ע' וה' נכחדה. זה גם קשור לשאלה מה הביטוי בפועל של פתח גנובה. מנהג העולם להכניס א' עיצורית. "תפואח", "מפתיאח". נאמנת עלי הכרעת מנחת ש"י (בתחילת התורה, על המילה "רקיע", המכריע להניע את היו"ד או הו"ו (זה אפשרי רק אם הו"ו נהגית כ-w).
אם פתח גנובה היא אל"ף נוספת, ברור שלפני עי"ן (שהזדהתה אצלנו עם אל"ף – לא שומעים אותה, ולצערנו גם בה"א (אם כי ממילא מי מבטא היום מפיק?).
ב. מאידך, תלמידה שלי דיברה על "להפריאך את טענת הנגד"… כלומר: מבחינה זה היה כמו כמו "להפריחַ בלונים".
ג. אני מכיר הרבה יוצאי עדות המזרח שמבטאים בתפילה ללא פתח גנובה, אלא מניעים את האות הקודמת בפתח ואז אין צורך בפתח תחת החי"ת. לדוגמה: "ונשבַּח".