תקציר מנהלים:
גלעד צוקרמן אומר שדוברים ילידיים לא עושים שגיאות, ולכן כדאי להפסיק לנסות ללמד את הנוער עברית כאילו זאת השפה שלהם.
אני אומרת שהשפה ששדוברים ילידיים עושים המון שגיאות, ורק כך שפה מתפתחת ומשתנה. ושאנחנו מדברים היא עברית אבל לא קלסית, וכדאי להפסיק לשנות את חוקי העברית כדי שתתאים לרחוב, ולהגדיר את השפה המדוברת באופן נפרד. בשורה התחתונה אנחנו מסכימים, אבל הדרך לשם שונה לחלוטין.
קודם כל מזל טוב וכובע ענק לאסף שגיא – על "אולם מלא עד מינוס מקום" אמש ביומולדת שנה לדורבנות, בערב כיפי במיוחד, או כמו שאומרים בתחום הרוח – עם אנרגיות מטורפות. אני ממש נהניתי. קהל אוהד ומפרגן, ושני בלשנים שאני אוהבת ומעריכה גם כאנשים וגם כבלשנים – רוביק רוזנטל ופרופ' גלעד צוקרמן.
בקישור ליומולדת, אני ממליצה במיוחד לקרוא את הערות לפני ואחרי הכנס בקשר להרצאה של גלעד.
גלעד התחיל את הרצאתו בציטוט מתוך כנר על הגג:
[Perchik and Hodel have announced their engagement]
Tevye: He loves her. Love, it's a new style… On the other hand, our old ways were once new, weren't they?… On the other hand, they decided without parents, without a matchmaker!… On the other hand, did Adam and Eve have a matchmaker?… Well, yes, they did. And it seems these two have the same Matchmaker!
(הציטוט באדיבות IMDB)
וזאת כדי להראות שגם בשפה שאנחנו מדברים יש הרבה "מצד שני". גם יידיש, גם עברית, גם ערבית וכו'.
אני קוראת עכשיו את ישראלית שפה יפה בפעם השנייה. זה ספר שצריך לקרוא אותו לאט. גם כדי למשוך את ההנאה כמה שיותר זמן, וגם כדי לחשוב. אם יש קוראים שלא מכירים את התיאוריה, אז בגדול מאוד: צוקרמן אומר זה לא נכון לומר ששהדוברים עושים המון שגיאות בשפה, כי דוברים ילידיים אינם טועים. השפה שאנחנו מדברים היא פשוט לא עברית, ויש לקרוא לה "ישראלית". לדבריו, כדי להבין ולחקור את השפה שלנו, חשוב יותר ללמוד יידיש מאשר אכדית, ארמית וערבית. זהו כמובן תמצות תמציתי ביותר, וכדאי לקרוא את כל הספר.
בהרצאה אתמול גלעד גם ניבא שתוך 10-15 שנים האקדמיה ללשון עברית תכיר ב"שלוש שקל", מה שגרם לי, לרוביק ולחלקים נבחרים בקהל להתכווץ בזוועה בכסאותינו. אני, לפחות, התכווצתי בזוועה כי אני חוששת שזה נכון. אני מסכימה עם גלעד בשורה התחתונה, שאנחנו לא מדברים את שפתו של דוד המלך. בצער רב אני מסכימה שצריך כבר ללמד עברית תנכ"ית כשפה זרה ולקרוא לשפה שלנו בשם אחר כלשהו, שיבטא את ההבדל בינה לבין עברית תקנית. כבר ב-BA כתבתי בעבודה באיזה קורס שאני חושבת שהאקדמיה לא צריכה להיכנע לרחוב, אלא לומר: חבר'ה, עד כאן עברית קלסית ואלה הכללים שלה. אנחנו לא נוגעים בה. מכאן עברית ישראלית, ואותה אנחנו רק מתארים, לא מטהרים (לא באמת כתבתי חבר'ה בעבודה סמינריונית).
אבל אני לא מסכימה עם חלק גדול מהטיעונים שלו בדרך.
נכון שכבלשנים אנחנו אמורים להיות תארנים (דסקרפטיביסטים) ולא טהרנים (נורמטיביסטים), אבל כאדם פרטי אני נורא טהרנית, מלמדת את הילדים שלי עברית נכונה (שלא כל החברים שלהם מבינים), ומתחלחלת כשאומרים שמונָה עשרה. אז כבלשנים אנחנו לא אמורים בכלל לדבר על שגיאות אלא על הקיים, ואם הוא חורג מהנורמה אז למה. אבל מנקודת ראות נורמטיביסטית, לומר שדוברים ילידיים אינם עושים שגיאות, זה פשוט לא נכון.
המשפט "באנגליה כל דפ"ר מדבר אנגלית פרפקט" הייתה בדיחה רווחת לפני כמה שנים, כי לפחות בדור הקודם של ישארלים, רק יחידי סגולה דיברו אנגלית טובה. אבל לא כל האנגלים מדברים אנגלית לפי חוקיה. כמי שלמדה אנגלית, פרסית, צרפתית ועברית מכמה שלבי שפה (פרסית מאחשורוש ועד אחמדינז'אד כמעט רצוף, אנגלית מודרנית ועתיקה + קצת קריאה באנגלית בינונית, צרפתית חדשה ובינונית, ועברית מכל התקופות כולל תקופת הביניים שזה שפה זרה לחלוטין), אני יכולה לומר שכל שלב של השפה שונה מקודמיו. בהרצאות שלי אני מראה שפרסית אמצעית דוברה בערך עד המאה התשיעית, ופרסית חדשה מהמאה השביעית. החפיפה קיימת מכיוון שלא קמו יום אחד ודיברו שפה זרה. מורי ורבי פרופ' שאול שקד מגדיר מעבר בין שלבי שפה "הצטברות של הרבה שגיאות של הרבה אנשים" ("שגיאות" במובן חריגות מהנורמה הקודמת).
לא סתם התיעוד הקדום ביותר של פרסית חדשה הוא פרסית יהודית קדומה באותיות עבריות (קדומה וקסומה זה נורא קרוב במקלדת, ובמקרה הזה גם בחיים). ברגע שמחליפים כתב – כבר אין צורך לשמור על צורות ישנות ארכאיות, ולכן כותבים כמו שמדברים ולא "כמו שצריך". דוגמה טובה לכך היא שאם תעבור ההצעה (המזעזעת בעיניי הטהרניות) להלעזת העברית, לא יהיה הבדל בכתיבה בין ט' ו-ת', או בין ע', א', ואולי גם ה' ובמקרים מסוימים י' (תלוי לפי איזה דיאלקט יעשו את זה. יש את אלה שבחאים לא ראו כאלה יאלומים). לכן ברגע ששונה הכתב, רואים שינוי מסיבי בשפה. בצרפתית גם יש דיבורים על שינוי הכתיב כך שיתאים לשפה המדוברת. הסיומות הצרפתיות שאינן מבוטאות, וזה יכול להגיע לשלוש אותיות (parlent = פַּרְל), נכתבות כך כי בתקופה שבה התחילו להעלות את השפה על הכתב, הן אכן בוטאו. דרך אגב, דבר דומה קורה עכשיו לשפה שלנו (אני משתדלת לא לקרוא לה בשם בינתיים) עכשיו כשעברנו למדיום אחר. אמנם הכתב אותו כתב, אבל באינטרנטית גם אנשים אינטליגנטים כותבים "גמני", "משו" ו"מישו" במקום "גם אני", "משהו" ו"מישהו" (שני האחרונים הוזכרו בהרצאה של רוביק: הלחמים כל כך קדומים שאנחנו לא חושבים עליהם ככאלה).
שפה היא יצור חי שמשתנה כל הזמן. זוהי תופעה שאי אפשר לעצור. השפות היחידות שלא משתנות הן שפות מתות.
צרפתית של היום היא לא הצרפתית הבינונית של La Chastelaine de Vergy, האנגלית של היום היא ממש לא האנגלית של Beowulf, וכשאני קוראת טקסטים בפרסית שאומרים שאנחנו מדברים היום באותה שפה של כורש ודריווש, אני מתלבטת בין להתפוצץ מצחוק לבין להתפוצץ מזעם שזה מה שמאכילים את הדוברים. הבן שלי יכול לתרגם פרק מיהושע עם קושי מועט. דובר פרסית של היום לא יכול להבין את דריווש גם אם יקראו לו את זה במבטא פרסי של יוסף שילוח (או של תלמידי אוֹר).
גם בפרסית וגם באנגלית הלכו לאיבוד המינים (בפרסית עד כדי כך שאין הבדל בין "הוא" ו"היא") והיחסות (סיומות של שם העצם לפי תפקידו במשפט – קיים באנגלית רק בכינויי הגוף: I, me, my), ומערכת הפועל פיתחה צורות מורכבות שאינן קיימות בשפה העתיקה.
אם לקחת את המשפט "דוברים ילידיים אינם טועים" במשמעות "דוברים ילידיים דוברים את שפת אמם לפי הדקדוק הנורמטיבי", הרי שלפי התיאוריה של גלעד, הפרסים לא מדברים פרסים (אבל איראנית זה משהו שונה לגמרי), הצרפתים לא מדברים צרפתית, והאנגלים לא מדברים אנגלית. בפרסית, כמו בערבית, יש הבדל גדול ורשמי בין ספרותית ומדוברת, ואת התהליכים שקורים בשפה אפשר ממש לראות בעין.
אם ניקח את המשפט במובן שדוברים ילידיים לא טועים כי שפה היא יצור חי ומשתנה, אז גם השפה שלנו היא התפתחות של העברית.
בקשר לטענה בדבר ההשפעות הגדולות של היידיש – אני לרגע לא מזלזלת בהן או טוענת שהן לא נכונות. אבל זה לא עושה את השפה שבפינו לסוג של יידיש, כשם שאנגלית אינה סוג של צרפתית ופרסית אינה סוג של ערבית (ומי שרוצה להתאבד, שיאמר לפרסי שהוא ערבי או שלשונו ערבית). בשני המקרים יש השפעות גם בתחום אוצר המילים – בפרסית מעל 50%, אבל גם תרגומי שאילה ושאילות תחביריות.
ברמת התוצאה, כפי שאמרתי, אני מסכימה עם גלעד. עצוב, אבל רובנו כבר לא מדברים עברית.
אני מסכימה איתו גם שהיוזמה של גדעון סער שהמורים בבית הספר ילמדו חמש דקות עברית בתחילת כל יום היא טיפשית. אבל לא מאותם טעמים. גלעד אומר שלא צריך ללמד את הילדים לדבר עברית כי זו לא השפה שלהם. אני חושבת שהיא טיפשית כי אין מי שילמד. כשאחד הילדים שלי אומר למורה שלו (האינטליגנטית יותר) שאין דבר כזה שמונָה עשרה בעברית והיא אומרת לו שיש, בזכר – וכשהמורה השנייה מבקשת במייל שנגהץ את המעויין (האיות התקני: מעוין) על משטח ישר בלי כפלים, וכשהנהלת בית הספר שולחת הזמנה להרצאה "מאלף ועד תף", אני לא חושבת שיש מי שילמד את הילדים של אחרים עברית בבית הספר. אני מלמדת אותם בבית.
אחת הסיבות שאני מעדיפה שיגדירו את השפה כשפה חדשה במקום להכשיר את שגיאות הדוברים, היא הקשר הרגשי שלי אליה. ברגע שלא יקראו לזה עברית, אפשר להתחיל לתאר את השפה החדשה. בסך הכול, גם דקדוק העברית הנורמטיבית התחיל כתיאור של מה שיש בתנ"ך. או כמו שאומר טוביה החולב: "דרכינו הישנות היו פעם חדשות". בעוד כמה מאות שנים, יקום "ילד רע" חדש לבלשנות העברית (אם יקראו לה ככה) ויאמר שאין טעם ללמד את הילדים לומר "עשר שקל" כי אף אחד כבר לא מדבר ככה.
רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני חדשנות). צרו קשר כאן.
לפוסט הזה יש 11 תגובות
נשמע כי היתה הרצאה מאוד מעניינת, וכן שהספר "ישראלית שפה יפה" מהנה [תודה על הקישור לתקציר].
ובתגובה לפוסט, האמת שאני לא הכי בטוח אם לקרוא לה "עברית" או "ישראלית", מה שכן בטח הוא שהשפה שלנו עוברת ותעבור עוד הרבה תַּשְׁנִיות בחייה [במקור: תַּשְׁנִית. {חח…}].
נ.ב
אני מאוד בספק אם אני יצא לי להשתמש במילה "תַּשְׁנִית" שוב בחיים שלי, להגיד "מוטציה" הרבה יותר פשוט XD.
וואי הרגתם את דן כנר, עדי רבן ועדי טלמור עכשיו.
יש לי סיפור אישי: אני אישית מתעניין בשפה העברית, זו שפה יפה וכל כך ציורית שזה מדהים. פעם חשבתי שהערבית עולה עליה בציוריות, אבל היום כבר לא.
התעניינתי מאוד בצורת ההגיה של העברית, בעיקר זו של קרייני הרדיו של קול ישראל (וכמה בודדים בגלי צה"ל) שמקפידים על הגיה כמעט מוגזמת בתקינותה, החל מריש לשונית, דרך הנמכות תנועה, נסמכים ואפילו מפיק ( מי עוד מקפיד על הגיה נכונה של שמלתהּ, אפילו לא שמלותיה).
אני נוהג להקשיב להם (מצטער, כל אחד והשריטות שלו) ולטבוע במילים שלהם אפילו בלי להתעקב על המשמעות.
הסתבר לי, שהגיה נכונה ביותר, תקנית, כפי שהיגגו ראשי רשות השידור והאקדמיה בקום המדינה, מספרת את הסיפור עצמו מבלי אפילו להכנס אל משמעות המילים. זה מעולה. קריינים אמריקאים אמנם מרשימים בהגית האנגלית הנכונה שלהם (יותר מ IBA) אבל הגייתם לא מספרת כלום.
וזה כמובן הולך בד בבד עם משמעויות של מילים. (בד בבד, אפילו בלי לדעת מה המשמעות, אני מדמיין שני גופים שמשיקים זה לזה בתנועה סינכרונית)
ה"ישראלית" כפי שתיארת אותה (וגם צוקרמן במאמר אחר, אבל את הספר לא קראתי) היא בסך הכל תוצר של בורות. זה כמו ידיעת היסטוריה. אי הידיעה של ההיסטוריה על ידי רבים מנערי ישראל, לא הופכת את ההסטוריה הישנה ללא רלוונטית. ועוד יותר מזה – היא אינה יוצרת שתי היסטוריות. היא רק מחלקת את האנשים לשניים: אלו שיודעים היסטוריה, ואלו שלא. הם מוציאים מזכרונם פיסות של מידע טריוויאלי שאינו יוצר תמונת עולם (בהסטוריה) או פיסות של מידע שאינו רלוונטי בעברית שאינו יוצר שפה.
להגיד "אבל זה מה שהם מדברים, איך תילחם בזה, ולמה לך?!" זה פשוט להרים ידיים (זה גם קצת תעמולתי, אבל לא אתעכב על כך).
חבר שלי, באופן טבעי מדבר ככה. הוא ניטרף כאשר אנשים אומרים "מדים" במקום "מדהים", "מגיל" במקום "מגעיל" ואפילו "אכשיו" במקום "עכשיו".
יצא לו לדבר עם דן כנר, והוא אמר לו שפשוט זה דור שנעלם, מת.
האם הדור נעלם באופן טבעי? תמיד היה סלנג בשפה, תמיד היו שיבושי שפה, בקום המדינה אני מניח שאפילו הרבה יותר. היה אפילו ויכוח אמיתי ורציני האם המבטא ה"רשמי" של השפה יהיה אירופאי, או ערבי. (יידישאי, עם מילים כמו תוכעס במקום תחת, או עיראקי, עם מילים כמו "*ע*ברררית וחחחיות אחחרררות" במקום "אִברית וכיותַכרוֹת) זה לא אומר שכולם יישרו קו – אבל בהחלט הייתה שפה רשמית. אישית, אני שמח שהמזרחית ניצחה פה.
אוקי, לאחר כל מה שכתבתי, ברור לי שאני כותב טקסט מלא בטעויות, ולא משהו בסגנון "תמליל מסמך זה מכיל שגיאות לרוב". והי, אני אפילו עונה להרבה מחברי במילת התואר "חחח" שפירושה בעברית: בת צחוק רועמת עולה מתוך בטני על בדל שפתותי ומתפרצת אל חלל החדר כמבשרת על הלך נפשי המשובב והנאתי הרבה מן המלל לעיל.
אך מצד שני אני מודע לחשיבותהּ של השפה הרשמית ומשתדל לשמור עליה, גם אם בכוונה ולא (כפי שאת רואה) ביישום.
לפי דעתי, שפה היא ראי לתרבות. שפה דלילה שאבורחת מן המקורות היא תמונת מראה של… תרבות שכזו (וכן נכנס היסוד התעמולתי בלעשות גלוריפיקציה* לשפה שכזו).
טוב, אלו שבע וחצי האגורות.
אודה לך אם תוכלי להתייחס 🙂
*גלוריפיקציה בעברית? ההדרה אולי?
נ.ב. קראתי את כל הבלוג שלך, הוא מעניין מאוד. אני חייב להגיד שחוץ מפריט המידע ש"בלגאן" משמעותו עליית גג ברוסית וּבפרסית, אני לא זוכר הרבה. זה לא אומר שהבלוג שלך לא רלוונטי, או שאני לא אקרא אותו שוב בהנאה.
פינגבק: תפילת שמונֶה עשרה » נביאים אחרונים
אוף, בקריאה שניה אני פתאום מבין כמה אני בעצמי כותב גרוע. אני אפילו לא מבחין בין "התברר" ל "הסתבר". והתחביר שלי גרוע ביותר.
האם זה אומר שאני צריך להגיד "פאק איט, ככה, אני מדבר, זו ישראלית, ומי שיש לו בעיה עם זה שיתברג!" ?
ההצעה (או בעצם, הצעות) "להלעזת העברית" (כלומר למעבר לכתיבת עברית באותיות לטיניות) לא בהכרח מבקשות לבטל את ההבדל בכתב בין א' ל-ע', כ' דגושה ל-ק', וכן הלאה . רוב ההצעות הללו דווקא הקפידו לשמר את ההבדלים האלה גם בכתב הלטיני. איתמר בן־אב"י, שהיה מראשוני המציעים ללטן את העברית, ודאי לא העלה בדעתו לוותר על כל ההבחנות האלה. אדרבא, המעבר לכתב לטיני יכול לאפשר את ההבחנה בכתב בין shmone 'esre לבין shmona 'esre – ומי שיתרגל לראות את הצורה הנכונה בכתב, סביר פחות שישגה בדיבור.
לא קראתי את הספר של צוקרמן, למרות שהוא כבר הרבה זמן ברשימת הקריאה שלי, אבל אני מכיר פחות או יותר את התאוריה שלו וממש לא מסכים איתה. כמובן שאין מי שחולק על כך שיש הבדל גדול בין העברית החדשה והעברית המקראית למשל, או העברית של ימי הביניים בספרד, אבל עדיין אי אפשר להכחיש שקיימת רציפות היסטורית מסוימת ושהשפה העברית היא שפה אחת שאמנם מתפתחת עם השנים אבל ביסודה נשארת אותה שפה (בעיקר לגבי אוצר המילים, אבל גם לגבי כללים דקדוקיים רבים).
עובדה שלמרות כל השינויים התהומיים בין העברית המודרנית לעברית העתיקה, כל ישראלי דובר עברית יכול לפתוח את משנה תורה של הרמב"ם שנכתב לפני יותר מ800 שנה ולהבין אותו כאילו היה מדובר בטקסט מודרני, שלא לדבר על חלקים רבים מהמשנה ומהתנ"ך (כלומר אותם חלקים שכתובים בעברית).
לגבי השאלה האם יש לכנות את העברית של ימינו בשם חדש ("ישראלית" כמו שצוקר מציע), אני ממש לא רואה בזה שום טעם. בדיוק כמו שלגבי השפה האנגלית קיימת ההבחנה בין האנגלית העתיקה, האנגלית התיכונה, האנגלית המודרנית המוקדמת וכו', ככה גם נראה לי הכי הגיוני לכנות את העברית של ימינו בשם "העברית החדשה" שהרבה בלשנים משתמשים בו ולא להתייחס אליה כשפה אחרת כגון "ישראלית". זה אולי רק עניין של סמנטיקה, אבל אני חושב שיש משמעות סימבולית חזקה לאופן שבו אנחנו מכנים את השפה שאנחנו דוברים בה כיום.
לגבי השאלה עתיקת היומין האם לתת לגיטימיציה לשגיאות רווחות או לא, הנושא הזה כמובן מורכב ואני לא יודע אם אפשר בכלל לקבוע כללים ברורים לגביו. אני למשל די מתחלחל כשאני שומע מישהו אומר "אני יגיד", "אני ילך" וכו', קל וחומר כשמישהו כותב כך, אבל לעומת זאת אני בעצמי טועה (ומודע לכך) כשאני משתמש בצורת עתיד במקום בצורת ציווי כמו: "תלך לשם ותביא לי את הספר". רק לא מזמן קראתי שיש בלשנים ש"מתירים את השרץ" ומכנים את התופעה הזאת: "הציווי החדש", כלומר טעות שבדיעבד הפכה להתפתחות לגיטימית של השפה.
השאלה הגדולה היא למה הטעות הראשונה נחשבת לטעות גרוטסקית, וסימן היכר שמבדיל בין המשכילים ו"מביני העניין" לבין הלא-משכילים וה"בורים" – ולעומת זאת הטעות השניה לגיטימית כמעט לחלוטין, ואפילו נחשבת לשלב התפתחותי בשפה העברית?
דבר אחד בטוח – שפה זה דבר חי ומשתנה. העברית נמצאת במצב מיוחד משום שהיתה רדומה במשך שנים והוחייתה באופן מלאכותי. היו השלמות כאלה ואחרות על מנת לעדכן אותה, אך רוב דובריה בעת המודרנית שלפני קום המדינה ואף זמן מה אחרי, למדו אותה כשפה שניה. אין לתופעה הזאת אח ורע בתולדות התפתחות השפות, ואני סבור שאולי משום כך יש בעברית יותר "חופש פעולה" לתהות, לתעות ולטעות מאשר בשפות אחרות, שם ההתפתחות היא יותר אבולוציונית ופחות רבולוציונית.
בנוסף לכך, בכל שפה ישנם רבדים שונים של שימוש. דוגמה מצוינת היא ערבית, בה יש שפה מדוברת ושפה כתובה. בעברית, מן הסתם, יש מקום נכבד לסלנג ושפת רחוב, אבל אני חושב שהתזה של פרופ' צוקרמן אולי מבלבלת בין השלב ההתפתחותי שבו עברית נמצאת כשפה, לבין רבדי השימוש בה.
גם באנגלית ישנן טעויות נפוצות של אנשים משכילים או פחות משכילים, אבל זה לא הופך את הטעויות הללו לחלק מהשפה באופן רשמי. לדוגמה, הרבה אמריקאים לא מכירים את הטיית הפעלים כראוי ויגידו should have went במקום should have gone. איש אינו מציע שזו סיבה לאמץ את הטעות הזו. גם בבריטניה (אנגלים טועים לא פחות מאמריקאים, פשוט סוג אחר של טעויות) המון אנשים אומרים I was stood there (במשמעות "עמדתי שם", ולא "הועמדתי שם") במקום לומר I was standing there. ולמרות שמיליוני אנשים מדברים כך, זה לא הופך את זה למשהו אחר משגיאה.
בקיצור, שפת רחוב היא שפת רחוב. הייתי מוכן לסלוח על "שלוש שקל" אם היו אומרים "שקל אחת" אבל לא זה המצב. אם יש הכללת יתר, הייתי מצפה היא תלך עד הסוף, ולא תיצור סיבוכיות נוספת (מעין Ockham's razor של בלשנות).
כמו כן, אובדן משמעות בשפה מעיד על עלגות, לא על התפתחות. כאשר פלוני אומר "השכרתי דירה" וצריך לברר אתו אם אכן השכיר דירה או שכר אותה (כנ"ל אודות הלווה/לווה, השאיל/שאל) זו עלגות מהסוג הגרוע ביותר. דוגמה נוספת היא "שהייתי בן חמש" במקום "כשהייתי בן חמש" – אובדן המשמעות פה כבד מדי מכדי להיות שימושי לאורך זמן (אף אמריקאי לא יגיד that I was five במקום when I was five…)
אני כן רואה השתרשות של טעויות מסוימות שאולי יהפכו לתקניות בסופו של דבר – למשל "לארוז" (ל' וא' בפתח) במקום לארוז בסגול. זה צורם לי אבל אם אומרים לעבוד, להרוס וכו', אני יכול להבין את החסכונות שקיימת בשיבוש הזה.
נ.ב. איציק, אם אני לא טועה, גלוריפיקציה בעברית זה האדרה.
לבקשתך, אני משכפלת כאן את התגובה שלי. 🙂
האקדמיה לא תכשיר את "שלוש שקל", כל עוד השפה העברית מוגדרת כשפה שיש בה הבחנה בין זכר ונקבה.
האקדמיה עשויה להכשיר שרצים שיש להם תקדים בתנ"ך או שהמבנה שלהם תואם מבנים קיימים בשפה (למשל, מקרים של הכללת יתר או מקרים של התאמת יוצאי דופן לכללים הרגילים). היא לא תכשיר מצבים שבהם מטבע הלשון סותר את הלוגיקה הבסיסית של השפה, ברמה כזאת שגם דובר ילידי ברמה סבירה ומעלה ש*משתמש* ב"שלוש שקל" בדיבור, אם תשאלי אותו אם זה נכון או לא, יאמר לך בעצמו שזה לא נכון (ולרוב גם יידע להסביר לך בדיוק למה זה לא נכון), והוא משתמש בזה סתם כי זה יותר נוח.
הכשרה של "שלוש שקל" תשמוט את הקרקע מתחת לסיכוי של כל דובר שהוא להצליח להבין את הלוגיקה הבסיסית של השפה העברית ברמה האינטואיטיבית או השכלתנית. מילא שהאקדמיה לא תעשה דבר כזה – גם הדוברים עצמם לא. עובדה שגם היום, "שלוש שקל" לא מוכר בקרב שום דוברים שאני מכירה כצורה "נכונה". רק כצורה נוחה.
אני חושב שצוקרמן הגזים קצת, מהבחינה שבכל חברה בכל תקופה יש את "פשוטי העם" שמדברים שפה בסיסית ולא תקנית והשינויים שהם עושים לא בהכרח מתקבלים בהמשך.
לדוגמא, אברי גלעד אמר פעם משהו על ההבדל בין התפתחות של שפה להתנוונות של שפה, והרבה ילדים צעירים מדברים שפה מנוונת עם שגיאות שלא מתקבלות ע"י הרוב. יש דבר כזה שפה תקנית, הוא לא עברית קלאסית אבל גם לא שפת רחוב אלא משהו באמצע, והאקדמיה צריכה לנסות לתפוס את זה.
למשל אני חושב שכפלים במקום קפלים זה לא רעיון טוב אלא ניוון שמקשה על הקריאה, וקצת חבל שבהגייה אין הבדל (אבל כבר אין ברירה.) לעומת זאת בנושא המינים של שמות עצם יש מקום להקלה ניכרת כי הוא לא באמת חשוב. "עשר שקל" זה פשוט יותר נוח וקבלה שלו לשפה לא ייצור בעיות מיוחדות.
סליחה, אבל לדעתי זאת איננה הנקודה העיקרית אצלו. על השפה המדוברת כדינאמית אתם מסכימים. גם על זה שיש לה מבנה ופרקטיקות היררכיות (למשל משלבים גבוה ונמוך) אתם מסכימים (בנמוך המבנה ה"תקין" מתפרק; הגבוה משרת גם ככלי תרבותי של קבוצות מסוימות). אפשר אפילו להגיד שהאנטי-מבנה והמבנה מקיימים זה את זה כל הזמן באופן דיאלקטי, כי האם מלמדים שיש אפשרות אחרת.
החידוש של צוקרמן, להבנתי, הוא דווקא העובדה שלא מדובר בעברית (הגבתי על כך בפוסט אחר אצלך) אלא בהכלאת-מעבדה של שפה שנכחדה, וכאשר היא קמה לחיים בתנאים החדשים (על ידי מדענים מזרח-אירופאים) אנו מתבוננים בה, וחושבים שהיא אותה השפה אז, וכי מדובר באותו הגזע. למעשה, אומר צוקרמן, השפה תלויה בתרבות (הזמן והמקום שבהם היא פועלת) יותר מאשר במבנה התחבירי והשורשים עצמם. לכן מדובר בהכלאה מלאכותית של עברית אחרת לגמרי. שיש לה גנים עבריים, אך שרכשה את ההרגלים הישראלים ושגדלה אל התרבות הציונית בת המאה העשרים. כך, אם אינך "דטרמניסט-גזעי" של לשונות, הרי שאתה אמור להסיק שהשפה היא תלוית תרבות (זמן ומקום) ולא "גנטיקה משפחתית".
אין כאן אבולוציה, אלא יצירה של אדם-קדמון אחר לגמרי מזה שהיה פעם, על בסיס מה שידוע לנו. הוא אמנם גם מחזיק בגנים ובכימיה של אז, אבל הוא פועל בעולם אחר לחלוטין וזה משפיע עליו מאוד. הוא הכלאה של אז ועכשיו.
ודבר נוסף שמעניין בטענה זאת הוא מנגנון ההכחשה של ההתערבות המעבדתית. הרצון לתאר את ההווה במושגים של עבר-מדומיין, ואת הקיטוע כרצף. אם העם היהודי של היום הוא אותו העם היהודי של אז (שאנו מדמיינים), ולשונו היא אותה הלשון, וארצו היא אותה הארץ… אז אפשר לדמיין את ההיסטוריה כ-א-היסטורית.
It is ironic that I have to type in English, but I live abroad and have no Hebrew keyboard. Basically I agree with most of what you said, but not with the conclusion that modern Hebrew should be called something else.
Regarding Gilad Zuckerman's argument that native speakers don't make mistakes by definition, that is, with all due respect to his linguistic education, utter bullocks as the British say. This is the kind of idiotic patronizing that he wouldn't dare suggest with any other language. I personally never ever say Shalosh Shekel, neither does anyone in my family, nor any of my friends. In fact, the only people who say that are those with the lowest lever of education, or those that heard bad Hebrew at home. Gilad himself doesn't speak like that, and if asked by a foreigner how to say three shekels I would be very much surprised if he said Shalosh instead of Shlosha Shkalim. This point of view has nothing to do with linguistic knowledge, it's a political social opinion and therefore he has no advantage of others in expressing this. I'm repeating others here, but appealing to the lowest common denominator just because Israel produces ignorant teachers is not a sign of intelligence.
Regarding weather Hebrew should be called ISraeli or not is again a social political question. Irrespective of HOW we got here, if a visitor from another planet came here and was shown modern Hebrew , medieval Hebrew, Mishnaic Hebrew and classical Hebrew, and he compared that to modern, middle and old English, or modern middle and old French, or Persian or Greek or any other language, would this visitor have any reason to believe that Hebrew has gone through a different process just based on the differences compared to other languages ? I daresay no, in fact Hebrew would look remarkably close by comparison. And as Tamar pointed out, modern Persian seems to have more foreign words and influences than Hebrew, yet it's Persian. So go sell your silly theories somewhere else Gilad.