ראש השנה בעדה שלי

העולם הוא כידוע ביצה. הביצה הזו סובבת סביב צירה על קרנו של שור. ב-20.3.2009 בשעה 13:44:30 בערך, התעייף השור והעביר את הביצה לקרנו השנייה. הוא עשה זאת בעדינות רבה. כל כך רבה, שכדי להבחין בתזוזה צריך היה להסתכל על ביצה שניצבת על ראי. בשנייה שבה הקפיץ השור את הביצה מקרן אחת לשנייה – זזה הביצה מעט, והתחילה שנת 1388 או 2568, תלוי לפי איזו ספירה.

השנייה שבה מעביר השור את הביצה מקרן אחת לשנייה ידועה בעולם כנקודת השוויון האביבי, אז חוצה השמש את קו המשווה ("עוברת מדגים לטלה") והיום והלילה משתווים רשמית.

הפוסט הזה אף הוא מעובד ומקוצץ מתוך ההרצאה באוניברסיטה המשודרת שעסקה בלוח השנה ובראש השנה של ידידינו האיראנים. לא לדאוג, אני מדברת כאן רק על מנהג וחצי מני רבים, השארתי מספיק חומר למרץ. ההערות בסוגריים מרובעים הן הבונוס שלי לקוראי הבלוג.

נורוז, ראש השנה הפרסי, מילולית "יום חדש", הוא אמנם חג זורואסטרי, אך הוא נחגג באיראן ובגולה על ידי בני כל הדתות. זהו חג אביב קלסי החוגג את ההתחדשות, הפריון והאופטימיות לקראת השנה החדשה.

השלטון האסלאמי ניסה מספר פעמים לטרפד את החגיגות על ידי גזירות שונות, אך תמיד נמצאה דרך לחגוג בכל זאת. בשל הגזירות במשך השנים עברו החג ומנהגיו שינויים רבים, ולכן רוב מנהגיו כיום הם מנהגים חדשים יחסית.

אחד המנהגים שנראה עתיק הוא סופרה-י הפת סין: שולחן ערוך ועליו שבעה דברים שמתחילים באות סין (س) ומסמלים דברים שאנו מאחלים לעצמנו לשנה החדשה, סינים נפוצים הם: שום (סִיר سیر) מסמל בריאות, יקינטון, תפוח ונבטים מסמלים פוריות והתחדשות (סֹמְבֹּל سنبل, סִיבּ سیب ו-סַבְּזֶה سبزه בהתאמה), חומץ (סֶרְכֶּה سرکه) מסמל סבלנות ואריכות ימים, גרגרי שַׁבָּר (סֶפַּנְד سپند או אֶסְפַנְד اسفند), בד"כ במבער קטורת, להבעיר מייד אחרי כניסת השנה החדשה, פרי הלוטוס (סֶנְגֶ'ד سنجد), דייסת חיטה (סָאמָאנוּ سامانو) [שני האחרונים היו על סופרה-י הפת סין שלי רק כשהייתי בארה"ב ויכולתי לקנות אותם במכולת הפרסית מול הבית. הסאמאנו מגעיל ברמות, ופרי הלוטוס קצת דומה בטעמו לדוֹמִים, אבל פחות עסיסי. עם שניהם לא היה לי מה לעשות אחרי החג], ממתק הנקרא סוֹהָאן (sowhān سوهان), תבלין הסומאק, שצבעו האדום מסמל חיים ובריאות. ובעדה שלנו איך אפשר בלי מטבעות  (סֶכֶּה سکـّه) שמסמלים עושר, כמובן.
בנוסף לשבעת הסינים, מניחים על המפה גם ראי, שיכפיל את כל הטוב של השנה החדשה, שני פמוטים עם נרות (במקור – נרות כמספר ילדי המשפחה), מיכל זכוכית עם דג זהב, ביצים צבועות, חלב במיכל, ספר חשוב – יש המניחים את הקוראן, לרוב זהו ספר השירים של המשורר הלאומי חאפט' (מבוטא הָאפֶז), בפרסית דיואן-י חאפט' (دیوان ِ حافظ), ולפעמים ספר המלכים הפרסי, השאה נאמה. בדרך כלל מספר איזוגי של ביצים או ביצים כמספר בני הבית. אבי הבית אמור לאכול את הביצים האלה בסוף החגיגה.

[במכולת הפרסית מול הבית בארה"ב, תמיד לפני נורוז היו להם דגי זהב במיכל ענק, שנהיה מגעיל ומלוכלך תוך ימים בודדים. נורא ריחמתי על הדגים שם. קניתי שלושה לנורוז שלי והם היו עמידים במיוחד. בד"כ מתים לי תוך יומיים ולכן אני קונה אותם ממש ביום האחרון. אלה החזיקו מעמד כמעט שבוע, כולל אחד שקפץ מהאקווריום לשטיח ונשאר בחיים]

השולחן בכללותו מזכיר את שבע הישויות הרוחניות המקודשות – האמשה ספנטה [שהוזכרו בהרצאה קודמת. כל ישות כזאת מייצגת תכונה נעלה וגם אלמנט בטבע]. כל אחד מהם מיוצג על השולחן: הבורא, המגולם על ידי האדם, מיוצג על ידי הביצים שמניינן כמניין בני הבית, הצדק, אַשַׁה, מיוצג על ידי האש בפמוטים [אין קשר אטימולוגי בין אֵש ואַשַׁה], מלכות הצדק מיוצגת על ידי מטבעות המתכת, היקינטון והצמחים האחרים מסמלים גם את השלמות, שמגולמת במים, וגם את האלמוות, שמגולמת בצמחים. הבקר ומגנו – הרוח הטובה ווֹהוּ מַנַהּ – מיוצגים על ידי מיכל חלב שנמצא גם הוא על השולחן, והאדמה, שמגלמת את הדבקות הקדושה – סְפְּנְטַה אַרְמַאיטִי – מיוצגת על ידי זרעי ה-סֶפַּנד (נקרא גם אֶסְפַנְד, אבל זה לא מתחיל ב-ס), שגם נקראים בחלק משמה, ועל ידי השום, המסמל את תכונות הריפוי שלה. פריטים אחרים בשולחן החג מייצגים אלוהויות משניות.
הדבר החשוב הוא ששבעת הדברים יחלו באות סין, ולכן בארצות הברית יש גם המניחים סטייק (setek), סלט (sālād) וספגטי (sepāgeti) – ותמיד ניתן לטעון שהסטייק מייצג את הספנטה "הרוח הטובה", ווהו-מנה, שהוא מגן הבקר, והסלט והספגטי את האלמוות, אמרטט, המגנה על הצמחים [לא שהיא הגנה עליהם הפעם…]. באחת ממסיבות הנורוז שערכתי חסר לנו סין אחד, ושמנו שעון סייקו – סָאעַת-י סֶייקוֹ (ساعتِ سیکو), שמסמל את שינויי הזמן.

נקודה ראויה לציון היא שמנהג מפת שבעת הסינים אינו קיים בקרב עמים הקרובים בתרבותם לעם האיראני, כמו האפגאנים, התאג'יכים, הארמנים והכורדים. יתרה מזו, אפילו הזורואסטרים אינם פורשים מפה כזו, למרות שברור שהמנהג מבוסס על מסורת זורואסטרית.
אחת התיאוריות הנפוצות היא שבמקור היו שבעה דברים המתחילים באות ש' שהיו מביאים למקדש או מניחים על שולחן החג. לפי בית שיר מאוחר יחסית, היו אלה דבש, חלב, יין, סוכר, נר, ענפי אֶשְׁכְּרוֹעַ [אל תשאלו אותי מה זה, חיפשתי במילון. גם שַׁבָּר מקודם] ופירות. בפרסית – šahd o šir o šarāb o šikkar-e nāb; šam‘ o šamšād o šāya” . בשל גזרות האסלאם שאסרו על ההפת שין – שבעת השינים, הפכו אותם להפת סין.

סברה נוספת היא שהפת סין – שבעת הסינים – הוא שיבוש של הפת סיני – שבעה מגשי מתכת. בתקופה הסאסאנית (האימפריה הפרסית השנייה, מהמאה השלישית ועד הכיבוש האסלאמי) היו מברכים את השנה החדשה באמצעות הנבטת שבעה סוגי זרעים על שבעה עמודים, ועל שולחן הנורוז היו מגשים עם שבעה ענפים של ירקות, וכיכר לחם עשויה משבעה סוגי דגן.

למעשה, נראה שזוהי מסורת חדשה יחסית – כל כך חדשה שהיא אינה מתועדת בתיאורי הנורוז של תיירים והיסטוריונים בני המאה התשע עשרה. יש התייחסויות לשביעיות אחרות – שתילת שבעה פרחים שמתחילים ב-ס, מגש עם שבעה סוגי פירות –  אבל לא סופרה-י הפת סין.

עם האביב והפריון באות גם משאלות הפריון של הנשים במשפחה. רק נשים רשאיות להכין את דייסת החיטה, הסאמאנו, ובמהלך הכנתה מביעות הרווקות משאלה למצוא בעלים טובים והנשואות ללדת ילדים טובים. מאכל זה קשור גם לכוכב נגה ולאלת האהבה והפריון אַנָאהִיד.

הדת הזורואסטרית, דת איראן הקדומה, היא דת אקולוגית, והנה הוכחה נוספת המתקשרת גם לשאיפת הפריון של הנשים: הסַבְּזֶה, הנבטים שהונבטו לפני החג והונחו על שולחן החג, קמלים. היום השלושה עשר לאחר נורוז הוא יום המכונה "שלוש עשרה החוצה", או בפרסית סִיזְדַה בֶּדַר. ביום זה כל העם יוצא לפיקניקים בגנים, והרווקות לוקחות את זר הנבטים שקמלו, ומשליכות אותן לנהר באמרן:
סָאלֶ-י דִיגַר חָ'אנֶה-יֶ שׁוֹהַר בַּצֶ'ה בַּקַל בַּרָאן: "בשנה הבאה בבית הבעל, נושאת ילד על הידיים".
אמן.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני משאלות). צרו קשר דרך מכאן.

אם אתם רוצים לשמוע עוד הרבה, ולא רק ממני, וגם לחוות – בסופ"ש נורוז השנה (18-20.3.2010) יתקיים סופ"ש הרצאות שלי ושל המרצה המעולה דיוויד ניסן ואורחים נוספים. כמובן שאפרסם פרטים בבלוג ברגע שיהיו.