אמש ביקש נתנאל מגלצ שאקליט קטע פרשנות קצר על הודעתו של אחמדי-נז'אד שלא יתמודד בבחירות הקרובות. הוא אמר שישדרו את זה "אם לא יהיו חדשות רעות הלילה", אבל כידוע היו. לא שלי היה ידוע. עם נחיתה קשה מחו"ל וילדים חולים בבית, לא כל כך התעדכנתי במה שקורה, וכשיובל בר ביקש שאכתוב למעריב קטע אקטואלי, כתבתי את זה, בלי לשאול על איזו אקטואליה, כי היה לי ברור. רק אחרי ששלחתי הבנתי שמה שרצו זה מה אומרים על מותו של פרס בתקשורת האיראנית. וכך נודע לי שפרס נפטר הלילה. כשתתפנה הזירה התקשורתית לדברים שאינם פרס, החדשות האלה כבר יהיו מעופשות. אז הנה השנקל שלי בנושא (התאמתי את השפה לבלוג, כלומר קצת פחות מעונבת ממאמר לעיתונות).
השבוע הגיעה לסיומה חרושת השמועות על התמודדותו האפשרית של אחמדי-נז'אד בבחירות 1396 (2017 למניין הגויים) לנשיאות הרפובליקה האסלאמית. האמת היא שיותר משהופתעתי מהידיעה הזאת, הפתיעו אותי השמועות עצמן, על שובו של אחמדי-נז'אד. נתקלתי בהן לראשונה לפני למעלה משנה כשחיפשתי טקסטים מעניינים למבחני בית בקורס פרסית, והן התעצמו מאוד בחודשים האחרונים. זה הפתיע אותי כי אחמדי-נז'אד היה אחד הנשיאים השנואים ביותר על העם, לפחות אם לשפוט מהביקורת ברשתות החברתיות, והקדנציה האחרונה שלו הסתיימה בטונים מאוד צורמים גם בינו לבין המנהיג העליו סייד עלי חא'מנהא'י. על היחסים העיבו שלושה דברים עיקריים: נטייתו המשיחית של אחמדי-נז'אד (נכון שגם ח'אמנהא'י עקרונית מאמין בביאת האמאם הנעלם, אבל לא בטווח המיידי, ובטח שהוא לא מעוניין כרגע בבלגן שאמור לשרור פה לפני בואו), הנטיה שלו לפאר את התרבות הפרסית העתיקה על חשבון התרבות האסלאמית, ומעשים שהעידו שתואר הנשיאות קצת עלה לו לראש: הוא התחיל למנות שרים על דעת עצמו, לפטר שרים, לפתוח ולסגור משרדי ממשלה וכיו"ב פעולות שנשיא אינו אמור לעשות על דעת עצמו. הנשיא הוא להיות ראש הרשות המבצעת, ותפקידו לבצע את מה שהמנהיג אומר לו.
יתרה מזו, לפני הבחירות הקודמות התראיינו אנשי דת בכירים רבים בעיתונות, בלי להגיד שמות של מועמדים ספציפיים, והסבירו מדוע אסור שאספנדיאר רחים-משאא'י – מחותנו ומקורבו של אחמדי-נז'אד – ייבחר. רחים-משאא'י נפסל במוקדמות ולא זכה להיות בין המתמודדים הסופיים.
ב"מוקדמות" אני מתכוונת למועצת שומרי החוקה. מועצת שומרי החוקה היא הגוף שמסנן מבין האזרחים שהגישו מועמדות את הבודדים שיתמודדו לבסוף, והוא מסנן אותם לפי האינטרס של המשטר, כלומר של המנהיג. השבוע, אחרי חרושת שמועות מטורפת, כאמור, הודיע המנהיג שהוא אכן נפגש עם אחמדי-נז'אד ואמר לו שאין בעיה שיגיש מועמדות – אחרי הכול זו מדינה דמוקרטית – אבל הנשיאות שלו היא לא אינטרס של המשטר או של המנהיג. זה בערך כמו לומר: תגיש מועמדות, סבבה, אבל מועצת שומרי החוקה כנראה לא תעביר אותך. וגם אם כן – כנראה לא תיבחר.
מאז מותו של ח'מיני ושינוי שיטת הממשל, לא היה נשיא איראני אחד שלא נבחר לכהונה נוספת. כולל הבחירה החוזרת של אחמדי-נז'אד עצמו ב-2009, שהבעירה את המהפכה הירוקה, או יותר מדויק – את ניסיון המהפכה. כמו בארץ, אי אפשר להיבחר ליותר משתי קדנציות רצופות (שלא כמו בארץ, הקדנציות הן בנות 4 שנים בדיוק). מותר לחזור אחרי תקופת צינון מחוץ לארמון הנשיאות. פעמיים ניסה נשיא לשעבר להתמודד, בשתי הפעמים זה היה רפסנג'אני. פעם אחת מול אחמדי נז'אד בסיבוב הראשון שלו ב-2005, ובפעם השנייה בבחירות האחרונות, שם נפסל בשלב מועצת שומרי החוקה.
אז מה יקרה עכשיו? אין לדעת. מאז האביב הערבי בתחום המזרחנות בכלל, ומאז בחירות 2012 באיראן בפרט, עלינו להיות זהירים וענווים בכל הקשור לנבואות. מצד אחד, יש לרוחאני אויבים רבים מימין (השמרנים) ומשמאל, יש אכזבה מתוצאות שיחות הגרעין – הסרת החרם לא הייתה מספיק מהירה ומורגשת כפי שציפו האזרחים, ויש הצופים שמכיוון שהשיג את מטרתו (של המנהיג, קרי, הסרת הסנקציות) בקדנציה הראשונה, ח'אמנהא'י לא יאפשר לו קדנציה שנייה. מצד שני, אם לא ייבחר הנשיא לקדנציה שנייה – בפעם הראשונה בתולדות הרפובליקה האסלאמית – הדבר יכול להוות טלטלה גדולה, שהמשטר אינו מעוניין בה כרגע, וכרגע אין במחנה השמרנים מועמד אטרקטיבי מספיק כדי להוות תחרות ראויה לרוחאני.
הישארו איתנו, יהיה מעניין עד הרגע האחרון.
רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם כבר "מעניין עד הרגע האחרון"). צרו קשר כאן. אם אתם צעירים מבריקים ועדיין אין לכם תואר ראשון, בואו ללמוד במרכז האקדמי שלם, ואם אתם רוצים אותי גם אצלכם בתוכנית או בעיתון, צרו קשר עם עדי ממשרד יחסי הציבור של ניר הירשמן.
