טוב, זה יהיה קצר כי אני רוצה יותר דיון מאשר פוסט.
בעקבות הטור שכתבתי אתמול בוואינט על "עשר שקל זה בסדר", של גלעד צוקרמן (במקור זה היה כתוב בתור ראיון, נורא חמוד, אבל מכיוון שאני לא כתבת אני לא יכולה לפרסם טורים בפורמט כזה), ובסופו הבעתי את דעתי האישית, שמפורטת, בעצם גם בפוסט הטעויות של היום הם החוקים של מחר.
דעתי היא שעם כל הצער, אני חושבת שעדיף להציב גבול בין עברית קלסית/ספרותית/איך שתרצו לקרוא לזה, שלה קובעים חוקים, לבין העברית המדוברת, שאפשר לתאר אותה אבל היא קובעת את החוקים לעצמה. הסיבות שלי ושל גלעד שונות לחלוטין, אבל נכון שבשורה התחתונה יש הסכמה עצובה.
"דבר הטהרנית – ביקורת על התיאוריה של צוקרמן והסכמה עצובה בשורה התחתונה" היא הכותרת של אחד השיעורים בקורס המשותף שלנו בפקולטה לחקלאות ברחובות, שאמור להיפתח ב-9.11.2010. הקישור ההוא הוא הקטלוג עם כל הקורסים. הנה קישור רק לפרטים על הקורס, ואם אתם אוהבים אותי (או את גלעד, או את שנינו, שזה נדיר), תעבירו את זה לחברים מרחובות והאיזור שזה יכול לעניין אותם ותבוא הברכה על ראשיכם.
אז מה דעתכם?
לפוסט הזה יש 10 תגובות
עוד כלמדתי בתיכון באמצע שנות ה 80' המורה ללשון הייתה דואגת להזכיר לנו כי העברית הינה שפה דינמית ומשתנה כל הזמן.
אין לי בעיה עם שינויים, להיפך זה רק יכול להעשיר את השפה.
אבל כשמדברים עברית יש לשמור על כללים מסויימם, כמו זכר ונקבה ושם המספר. לא נראה לי שיש צורך לחלק את העברית לשתיים, שפת הרחוב ועברית.
גם כך החבר'ה היום לא מצליחים להבחין ובבגרויות בלשון רואים שפה חדשה לגמרי
נו, ברור שכן. את השפה המדוברת בהחלט יש לחקור כשפה דקדוקית לכל דבר, ובדיבור יום-יום אין טעם לתקן דוברים, אבל כתיבה רשמית היא עניין תרבותי וככזה אין לי שום בעיה שיהיה עליה "פיקוח" של הורים ומחנכים.
כמו שלסועד הילידי מותר לאכול עם הידיים, כשהוא יישב עם משפחתו או בראיון עבודה עדיף שייטול לידיו סכין ומזלג.
והכי חשוב – הקץ להיפרקורקציה. כשאני שומע בטקס זכרון u-lamrot zot, אני מתחרפן.
בדיחה יודעה מספרת על לץ (הרשלה? חושם? ג'וחה?) שבא ביום ראשון והכריז "היום יום שלישי". כולם צחקו ונדו לו.
למחרת שוב- "היום יום שלישי" ושוב כולם גועים בצחוק רם.
ביום שלישי הוא מגיע, מנפנף בכותרת של העתון ומכריז בתרועת נצחון- "אתם רואים? אפילו העתון מודה סופסוף שהיום יום שלישי, אני טענתי זאת מזמן ואתם לא הקשבתם לי"..
במאה ה-25 כשכולם יאמרו "עשר שקל"- זה יהיה נכון, ואילו כיום זו שגיאה של אדם עילג- גם מבחינת העברית התקנית ושכנראה לא תשתנה, וגם מבחינת הסלנג שכן משתנה דרך קבע; בדיוק כשם שילד בבי"ס יסודי שטוען ששתיים ועוד שלוש זה 23 אינו גאון פורץ גבולות ושובר מוסכמות בתחום המתימטיקה ("פעם גם חשבו שהשמש מקיפה את הארץ") אלא בלתי מספיק בחשבון.
אני מקבל את הטענה שיש רובד חי ולא תקני של השפה- הסלנג, אלא שהטענה שכל מה שאומר דובר ילידי הוא "נכון" היא מגוחכת: אני דובר ילידי, אז מה- אם אתחיל לומר "גוד מורנינג" במקום "בוקר טוב" זה יהיה בעברית? ואם אחליט שעפולה היא העיר הקדושה ליהדות (אני יהודי ילידי לפי ההלכה)- אזי מה? ואם אחליט שהמאכל הלאומי שלנו (אני ישראלי ילידי) אינו פלאפל אלא ביצת עין?
"עברית קלסית/ספרותית/איך שתרצו לקרוא לזה, שלה קובעים חוקים"? ניסוח משונה.
איך אפשר לקבוע חוקים לטקסטים שכבר נכתבו? דווקא את החוקים האלה אפשר רק לתאר. זה אפילו קל הרבה יותר מלתאר את החוקים של השפה החיה היום, כי הקורפוס תָחום היטב.
את החוקים של העברית שאנחנו בפועל מדברים אפשר וצריך לתאר. זאת שערורייה שאין ספר דקדוק מתאר של עברית חדשה בעברית. הספרים של רוזן ("Textbook"), גלינרט ("Grammar" וגם "Essential Grammar") ובולוצקי ("Grammar") מתקרבים לזה, אבל הם באנגלית, הם לא מלאים ומצאתי בהם טעויות (ואני לא מדבר על חריגות מהדקדוק התקני של האקדמיה).
לקבוע חוקים אפשר לשפה עתידית. יש הסכמה רחבה למדי על כך שהעבודה הזאת מלאכותית ולא ממש מדעית; לכל היותר היא מסתמכת על עבודה מדעית שתיארה טקסטים קודמים בשפה. זה אחד מהדברים שהאקדמיה עושה כשהיא קובעת את הכללים של הניקוד ושל הנטייה ("החלטות האקדמיה בדקדוק"). לטוב ולרע היא מצליחה בהטמעת הכללים האלה באופן חלקי; מה בדיוק טוב בזה ומה רע – יש לאנשים שונים דעות שונות; יש מי שיגיד שרע מאוד שהיא בכלל מנסה ויש מי שיגיד שרע שהיא לא מצליחה באופן מלא ללמד אנשים לדבר "נכון". ושומו שמים! – יש כל מיני כללים שהאקדמיה הכניסה אל הדקדוק התקני בהשפעת השפה החיה היום ואף אחד לא שם לב, למשל הקמץ במילה מָה (ולא מֶה), הקמץ בצורת הסמיכות של פרפר (פַּרְפָּרֵי ולא פַּרְפְּרֵי) והשורוק בצורת הרבים של שטות (שְׁטוּיוֹת ולא שְׁטֻיּוֹת).
איפושהו באמצע נמצאת הערבית: שם יש שפה עתיקה ואחידה יחסית שהאקדמיות במצרים, סוריה וכו' קובעות לה חוקים שאפילו משמשים בהרבה הקשרים בימינו – טלוויזיה, מִנהל, ספרות וכו' ואילו השפות המדוברות המקומיות מתקיימות באופן עצמאי. יש מי שאומר שגם העברית יכולה להתפתח ככה, אבל אני לא חושב שזה טוב לנו. (וארשה לעצמי לומר שגם לערבים זה לא כל כך טוב.)
אז מה עושים? כמה מהדברים שצוקרמן אומר שצריך לעשות נכונים מאוד, למשל ללמד יותר בבתי ספר את מקצוע ההבעה ולעשות את זה בשפה שקרובה לשפה שבה הילדים באמת מדברים. הטענה הכי מפורסמת שלו היא שכדי לעשות את הדברים האלה, צריך להתחיל לקרוא לשפה הזאת "ישראלית" – וזה מיותר לגמרי.
זה היה הדבר הנכון לעשות לפני אלף שנים לשפות הרומאניות, שדובריהן שיקרו לעצמם וקראו להן "לטינית", עד שנשברו והתחילו לקרוא להן "צרפתית", "פרובנסלית", "קטלאנית", "איטלקית" וכו' – אבל שם היה מדובר בכמה שפות שונות באופן מהותי. זה גם הדבר הנכון לעשות לערבים היום.
לנו, לעומת זאת, מתאים יותר הדגם היווני: אצלנו לא מדובר בעברית אחת שהתפצלה לכמה שפות מדוברות שונות, אלא ברצף היסטורי אחד שמשתנה מבחינת משלב, תחביר, תורת הצורות, ותפוצה של מילים, אבל אינו משתנה באופן מהותי מבחינת אזור, אז אין שום טעם להמציא לשפה הזאת שם חדש. וכן יש יתרון חברתי וחינוכי בכך שנתייחס אל כל הקורפוס הספרותי מהתנ"ך עד "ארץ נהדרת" כאל שפה אחת שהשתנתה לאורך זמן. כמובן, צריך להתייחס לכל תקופה לחוד, ולא לצפות מהתלמידים בבית ספר שיבינו את התנ"ך, את המשנה ואת ביאליק בלא ביאור, כי זו לא אותה עברית בדיוק, אבל מכאן עד שינוי מוחלט של שם השפה ל"ישראלית" הדרך עוד ארוכה מאוד.
השפה המדוברת כמוה כמעבדת נסוי שנרקחות בה מלים, ביטויים, מטבעות לשון – וגם כללים תחביריים. במעבדה ניתן לעשת כמעט כל דבר מעצם היותה מעבדת ניסוי. המעבר מהאבטיפוס שנוצר בה לשימוש המוני ראוי שיעשה תוך בירור וסינון קפדניים.
וכל כך למה? מכיוון ששפה הינה כלי המאפשר הבנה בין שני אנשים לפחות. הכללים והחוקים הם האמצעי היחיד המאפשר זאת. התוצרים של מעבדת הלשון המכונה סלנג או שפה מדוברת אינם מקיימים זאת בדרך כלל. עילגות הנובעת משיבוש הכללים או מחוסר הקפדה על מבנה המשפט יוצרת שפה שבמקרים רבים אינה מובנת, אינה חד משמעית או אף מטעה. דוגמה משעשעת לעילגות לשון מצאתי במדריך תזונה שנתקלתי בו באינטרנט שנרשם בו, שפרי כלשהו "טוב לעצירות"…
אני מניח שחלק מאיתנו נתקל לא פעם בטקסט, הכתוב בשפה מדוברת / סלנג שנראה עליו שהכותב רשם דברים באופן שבו התכוון לאמרם בע"פ – והדברים שבכתב היו בלתי מובנים לחלוטין לקורא. יש להניח שבשיחה היו הדברים מובנים – בזכות האינטונציה ושפת הגוף של הדובר או בזכות הדינמיקה של השיחה.
השפה המדוברת היא חלק מחיינו אך על כולנו לחצוץ בינה לבין השפה הכתובה – זו שחייבת לשמר את הכללים ובאופן טהרני.
ראוי לשמור על השפה הספרותית כדי לאפשר הבנה ברורה של הכתוב ואם לא מן הטעם הזה אזי לפחות כדי לאפשר לנו להנות מיופיו של טקסט הכתוב בשפה רהוטה, מלוטשת ועשירה.
לא רואה את ההגיון שבהפרדה מלאכותית בין כאילו שתי שפות נפרדות, כשהן לא נפרדות בפועל – בפועל יש לנו רמות שונות וגוונים שונים של אותה השפה, יש דוברים מליציים יותר ומליציים פחות, יש כתיבה יותר רשמית ומעונבת וכתיבה יותר יומיומית וסחבקית וכל מיני רבדים באמצע, יש סלנג שמטבעו מתחדש כל הזמן, יש שפה חיה וזורמת ומתפרעת ועושה כל מיני דברים ששפות עושות כשבני אדם משתמשים בהן, וחלק ממה שקורה לשפה הזאת מביא לחלק מאתנו חלק מהזמן חררה, וחלק ממה שקורה מעלה בחלק מאתנו חלק מהזמן חיוך של הנאה מהיצירתיות, ואני באופן אישי יודעת שאני נעה בין הטצק טצק של הטהרנות (בכל זאת אני עוסקת קצת בהגהה ואמא שלי היתה מורה בסגנון הישן, כך שהעט האדום הוא חלק מהזהות שלי) לבין הנטיה לכתוב כמו שאני מדברת ולדבר כמו שמדברים בני אדם נורמליים ולא כמו דן כנר, וכן, אני יודעת שהמשפט הזה ארוך נורא וכן, אני יודעת ש"נורא" זה לא נכון שם אלא צריך לומר "מאד" ו…
בקיצור: נראה לי שהמצב כפי שהוא, עם כל הבעייתיות שבו, הוא המצב הנורמלי עבור שפה שחיה ונושמת ואיננה עטופה בנפטלין, ואני לא רוצה לראות רובד מסויים של השפה הזאת נעטף בנפטלין (עד שכבר הורדנו את השפה מהבוידעם!) ובו-זמנית אני לא רוצה לראות את הטהרנים שבנו מרימים ידיים ועוזבים את השפה המדוברת שתגדל ככה, בר, כאילו לאף אחד לא אכפת ממנה יותר.
אני קוראת ומתמוגגת. אתם נפלאים.
@צילה, אני לא בטוחה שהבנתי למה את מתכוונת ב"בבגרות בלשון רואים שפה חדשה לגמרי" – האם הילדים היום נבחנים על דברים שבזמני ובזמנך היו טעויות? בפוסט "הטעויות של היום" התחלתי מדוגמה של משהו שפעם היה בלתי תקני והיום הוא תקני. האם לכך את מתכוונת?
או שמא את מתכוונת שהבגרות בלשון היא שפה שונה לחלוטין ממה שהילדים מדברים?
@יובל – מסכימה לגמרי. לי עצמי יש כמה שפות – בפייסבוק ובטוויטר אני אכתוב "בגלל ש-", בבלוג לא אכתוב "בגלל ש-", אבל כן אכתוב "כנראה ש-", בוואינט אני משתדלת לכתוב תקני אבל לא גבוה, ובמאמרים אקדמיים אני כותבת תקני וגבוה.
אני חושבת שהיפר קורקציה נובעת ממה שגלעד קורא "סכיזופרניה דקדוקית". בשפה היומיומית הם אומרים "וְלמרות, וְלשמור, וְלדבר", והם יודעים שבחלק מהמקרים זה לא נכון. תיקון יתר של וְ ל-וּ קורה בעיקר לפני ל', בגלל שמות פעולה בנפעל, פיעל, הפעיל והתפעל.
@גרי – אני חושבת שעלית מבלי משים על הבעיה הגדולה ביותר עם התיאוריה הצוקרמנית: מצד אחד הוא אומר שאסור לנו לומר מה נכון ומצד שני הוא אומר שהדובר הילידי מדבר נכון. כטהרנית, הבעיה שלי עם האקדמיה היא לא שהיא מנסה לכפות שפה לא-קיימת על הרחוב, אלא שהיא משנה את החוקים של השפה היפה שלי בגלל תכתיבים של הרחוב. לכן אני חושבת שצריך לקבוע כללים לעברית ספרותית, ולתת לרחוב לדבר איך שהוא מדבר. השינויים בעברית הספרותית יהיו הרבה יותר איטיים מאשר בעברית המדוברת. ואני בסבבה מחליפה לביצת עין, אבל אומרים שהמאכל הלאומי שלנו עכשיו הוא סושי.
@אמיר, יעקב ומירב – מבטיחה להמשיך להגיב מחר…
כשביקרתי באקדמיה בפעם האחרונה, ראיתי על איזה שולחן טיוטה של מאמר שמסביר שאין סיבה לפסול את "בגלל ש־". אינני יודע אם כבר התפרסם, אבל מבחינתי אפשר לנשום לרווחה! (ולזכור לגוון מדי פעם עם "מאחר ש־", "מכיוון ש־" ו"משום ש־".)
טהרנית – אהבתי, זאת אומרת – ילידת טהרן? 🙂
יש לי נכד בן שלוש. כיום הוא מדבר בשפה שהוא קולט מהספרים שמקריאים לו ומדברי הגננות (האמת שיש לו גנן). שפה יפה ותיקנית ואפילו משובחת. תענוג לאזניים, אולי דווקא בגלל האנכרוניזם.
לא ירחק היום, ושפתו תשתבש כמו אצל כל יתר חבריו, וטוב שכך, כי אם הוא ימשיך לדבר כפי שהוא מדבר היום – הוא יהיה ללעג (נו, ולקלס..)
בשישים וכמה שנותי ראיתי את השפה משתנה באופן משמעותי ואני אוהב כל שינוי, למרות שכיקה אני מוכרח תמיד להזכיר שככה לא אומרים – אבל זה יפה….
טוב, זה סופי: מותר לכתוב "בגלל ש־". מי שדווקא לא רוצה לכתוב אותו, שלא יכתוב.
(קאפצ'ה: service Mcmendo)