לכבוד יום האישה, פרסמתי השבוע בוואינט טור על האפליה לכאורה בשפה העברית, שמסכם עבור קוראי וואינט כמה פוסטים שכתבתי בעבר על מין דקדוקי + פוסטי המצוין במקום התנצלות. קיבלתי כמה תגובות שהתגובה שלי עליהן שווה פוסט, וברשותכם אני מרכזת אותן כאן. כמו כן, אחרי ששלחתי את הפוסט שמעתי בגלי צה"ל או בגלגל"צ תשדיר שירות שהעליב אותי עד עמקי נשמתי הנשית, וגם אותו אחלוק כאן בסוף.
אני מודעת לכך שפרופילו של הקורא הממוצע בבלוג (רציתי "פרופיל קורא הבלוג הממוצע" אבל זה יצא תלת משמעות תחבירית) שונה במקצת מזה של קוראי וואינט, אבל חשוב גם לדעת מה העם חושב על השפה, שזה כמעט, אבל לא ממש, שונה לחלוטין ממה שמקובל לחשוב במקומותינו.
אז בואו נתחיל בתגובה מספר אחת.
כותב mano1963 מרעננה: השפה עברית היא פרימיטיבית, ומפרט:
זכר נקבה לחפצים……
נותנת מידע מיותר ומסתירה מידע חשוב
דקדוק לא מדויק
פעלים יוצאים מן הכלל
בכלל התפתחות התקשורת הקפיאה את התפתחות השפות
חבל
השפה צריכה להיות משהוא דינמי משהוא שמשתנה ומשתפר. עם הזמן
האונבירסטאות הדפוס התקשורת והחיבור בן מרחקים גדולים בעולם
לא מאפשר לשפה להתפתח
לידיעתם של כל הטהרנים, ולידיעתו של הפרופסור גלעד צוקרמן — יש מי שחושב שהשפה שלנו לא מתפתחת.
אז ככה: השפה דווקא מתפתחת כל הזמן, או כמו שקוראים לכך הטהרנים שבינינו – השפה מתקלקלת כל הזמן.
דווקא כל הדברים שציינת מאפשרים לשפה להתפתח מהר יותר, בעיקר האינטרנט, כי הוא נותן במה לשפה המדוברת, ה"מקולקלת" – כלומר להתפתחות של השפה המקורית. פעם כל דבר מודפס היה עובר הגהה ועריכת לשון, כדי להתאים לחוקי העברית. היום אין דין ואין דיין, ואפילו בלשנים נכבדים כמוני, שמחזיקים מעצמם טהרנים, חוטאים במבני תחביר מבישים כגון "כמובן ש-", בכתיב בלתי חוקי בעליל כמו "מייד" ובשילוב סלנג ומילים זרות בבלוגיהם. שלא לדבר על ת' השימוש, שאינה תקנית בעברית (אלא אם אתה בר כוכבא), אבל מככבת בטוקבקים.
כפי שאתה מציין, כאשר שפות מתפתחות אכן יש נטייה לאבד צורות פועל יוצאות מן הכלל – והעברית הישראלית המדוברת אכן מאבדת לצערנו את צורות ה-פָּעֵל בבינוניים שנתפסים כפועל. בבינוניים שנתפסים כשם תואר, כמו רעב, שמן, רזה וצמא – זה לא קורה. הפועל יָשֵׁן הוא נפוץ יותר, ולכן טועים בו פחות, אבל לצערנו (או לשמחתך) יש מספיק אנשים שאומרים יושנת, ובהקשר זה אני חייבת להזכיר את מבחן היושנת המבריק מספרה של ימימה עברון "שני חדרים בצפון הישן". גם הפועל יכול בעבר מתיישר, לצערנו, עם נטיית הפעלים האחרים.
בַּגְּזָרוֹת הציבור עדיין אינו מחזיר עטרה ליושנה, אבל אולי זה לא מה שהעם "רוצה" (חוץ ממשויה).
בנוגע למתן מידע לא רלוונטי, אני מניחה שאתה מתכוון למינה של הבננה. באשר להסתרת מידע חשוב – האם אתה מציע שבנוסף לזכר, נקבה וסתמי יהיו עוד שני מינים – אחד להבעת מין מעורב ואחד להבעת מין לא ידוע? יש שפות, כמו גרמנית ויידיש, שבהן יש כינוי גוף שמציין אנושי לא ספציפי (מען, man), אבל גם שם שמות התואר, למשל, יהיו במין הלא מסומן, כלומר זכר.
(התייחסתי למנו כזכר כי אני לא יודעת מה מינו. אם את בת, את יכולה לכתוב לי ואתקן בהתאם).
מגיבה מספר שבע כתבה: אני לא נקבה, אני אישה, די כבר לקרוא לנו נקבות.
ומפרטת:
מספיק כבר לקרוא לנו נקבות- מסומנות על ידי הנקב שלנו. אנחנו לא רק זכרים ונקבות אלא נשים וגברים ובני אדם- השפה משעתקת תפיסות דטרמיניסטיות מהותניות. לא צריך להתנצל בפני אף אחד אבל גם לא צריך להיבהל מלהשתמש בשפה באופן שהולם את עמדותינו. השפה היא לא תוצר חיצוני לפרט או לתרבות אלא נבנית על ידה/ו ולכן נתונה לפרשנות ושינוי. אי אפשר לדבר על מה השפה עושה- אלא על מי מייצר את השפה וכיצד.
ובכן, עמך הסליחה, אך נקבה הוא מיננו הטבעי והדקדוקי, והטור מתייחס למין דקדוקי בשפה. כמו כן, יש נקבות שאינן נשים עדיין, וגם אליהן מתייחסים בזכר אם לא יודעים מה מין העובר, אם מדברים על תינוק באופן כללי, או על ילדים ונוער. האם את חושבת שגם זכרים צריכים להיעלב כשמשתמשים במילה "זכר" לתיאור מינם הטבעי והדקדוקי, או שזה בסדר?
היעלבותך מביאה אותי להיעלבותי האישית – שאולי את דווקא רואה אותה כדבר חיובי: תשדירי השירות בגלגלצ (אולי זה גל"צ, אני לא זוכרת) הפונים לנשים בלבד. כאשר אני שומעת תשדיר שירות או פרסומת בלשון זכר, יחיד או רבים, אני מרגישה שפונים גם אליי, וזאת עוד לפני שידעתי להגדיר את הזכר כמין הבלתי מסומן. לעומת זאת, כשאני שומעת את התשדירים בגלגל"צ שאומרים "מה את עשית היום כדי למנוע את הקטל בכבישים", או "ליד מעברי חצייה היזהרי כפליים" (לא ניסוח מדויק, אבל זה המין), אני ישר חושבת שאלה תשדירים סקסיסטיים שפונים רק לנשים ולא לגברים – הפעם כן לנשים ולא לעוברים, תינוקות וילדים – ומייד נעלבת: מה, הם רומזים שנשים נוהגות פחות טוב? נא בעין, תקראו את הסטיסטיקות ותראו שאת תשדירי השירות צריך לְמַעֵן, אם כבר, אז ספציפית לגברים. וכמו שציינתי בטורי המצוין, כאשר בעבר היו הוראות הפעלה בלשון נקבה – זה העיד על שוביניזם הרבה יותר מאשר ההוראות עוקפות-המין המקובלות כיום.
אז בואו ניקח דברים בפרופורציות, ואם אנחנו רוצות להתרעם על אפליה – הבה נתמקד באפליה שלנו במקומות העבודה, בכך שגבר מקבל על אותה עבודה בדיוק שכר גבוה יותר, ולא על כך שהמזכרים של הבוס כתובים בלשון זכר במקום שכל עובד/ת יוכל/תוכל לבחור את מינו/ה בין כל הקווים הנטויים.
ודבר אחרון – בעברית אפשר לעקוף את המין הדקדוקי בכתב. כאשר תרגמתי עם ירון שהרבני את התבנית Tarsky לעברית עבור האתר של מר צים, כתבנו את כל הודעות השגיאה בלשון שאפשר לקרוא אותה בשני המינים. הייתי מפנה כאן לסיפורים שאפשר לקרוא בשני אופנים, אבל זה קצת מחרב את הפואנטה בסוף, אז תצטרכו למצוא אותם בעצמכם.
רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני תשלום נאה לנשים). צרו קשר להזמנת הרצאה.
לפוסט הזה יש 5 תגובות
אני לא חושבת שיש מישהי או מישהו שיתווכח איתך על חוקי הדקדוק של העברית. גם מירב מיכאלי יודעת שהפניה הלא מסומנת בעברית היא בזכר.
הנסיון להכניס פניה לא מסומנת גם בנקבה מגיע מתוך ביקורת על החוק הדקדוקי עצמו, זהו נסיון לחשוף את ההגמוניה הגברית (מונח פלצני #1) מאחורי מבנים לכאורה נייטרלים כמו השפה וחוקיה.
סימון דה בובואר כתבה בספרה הקלאסי "המין השני" על הנשים בתור "האחר".
גברים נתפסים בתור "הנורמלי" ונשים הן ה"לא גברים" או ה"שונה". התפיסה הזו מתבטאת באינספור תחומים; רפואה למשל בנויה כמעט לגמרי על הבנת הגוף הגברי כולל פסילת נתונים מכלל הנבדקות בניסויים מסוימים "כי הנתונים לא תואמים לנורמה"
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1200903.html
גם בתרבות זה קורה. פעם היה לי דיון עם כמה עמיתים לעבודה על הומור. עדי אשכנזי היא מצחיקה "אבל בעיקר את החברות, כי יש לה הומור נשי". נאור ציון לעומת זאת, לעולם לא ייקרא "בעל הומור גברי", למרות שההומור שלו עובד בעיקר על גברים (וגם זה לא תמיד).
התפיסה של "האחר" לא קיימת רק כלפי נשים, היא קיימת כמעט כלפי כל מיעוט. כשהיא קיצונית, היא גובלת בפחד, שנאה וגם אלימות (את יודעת מה מקור המילה שוביניזם, נכון?) . כשהיא לא קיצונית זו סתם הפנמה או העתקה של מבנים היררכיים ולא שוויוניים (מונח פלצני #2). ההיררכיה כל כך מובנת מאליה שאת אפילו לא רואה אותה.
אני אצטט פסקה מתוך כתבה על סימון דה בובאר כי היא מסכמת את הנושא היטב:
"נשים אינן אומרות 'אנחנו'. הגברים אומרים 'הנשים', ובמלה זאת משתמשות גם הנשים כאשר הן מתייחסות לעצמן". הגבר הוא הנייטרלי. השפה האנושית נחה בטבעיות בשפתיו. המושג "גבר" זהה למושג "אדם". האשה, לעומת זאת, היא רק חלק מהמושג "אדם". כשאומרים בעברית "בני אדם", ובצרפתית "Les Hommes", מתכוונים לכל בני האנוש. אבל בתוך הכלל הזה, שנקבע מנקודת מבט גברית, הנשים הן קטגוריה נפרדת, מסוימת.
אני לא משתמשת בפניה לא מסומנת בנקבה. מצד שני אני עילגת ומשתמשת בזכר בגוף שני רבים כשכל הנוכחות הן נשים (כי גם אני הטמעתי את הנורמה הגברית).
אני בהחלט מבינה את הרציונל מאחורי השימוש בלשון נקבות, וההתחלחלות והאלימות שיוצאת מהתגובות לשימוש הזה (שהוא לכאורה רק שימוש מילולי, פרובוקטיבי אבל לא מזיק), רק מראה כמה הוא אפקטיבי לבקר מבנים מובנים מאליהם.
לא כותבים את זה "נע בעין" ?
זה גרם לי להזכר בחידה מימי ילדותי:
אבא ובן נפצעו קשה בתאונת דרכים. כשהכניסו את הבן לחדר הניתוח, אמר המנתח הבכיר, אני לא יכול לנתח זה הבן שלי.
כמובן שזאת היתה חידה מתורגמת
כמובן שאיש לא העלה בדעתו פתרון בו הוא בן לזוג הומואים. וכמובן שלא הגיוני לשאול את החידה בעברית.
באנגלית זה סתם שוביניסטי, בעברית זה לא מובן.
אני מכירה את זה ככה.
"נפלטה זעקה מפי ראש המחלקה: לא אוכל לנתח אותו, זהו בני!"
הבדיחידה הזאת לא שוביניסטית, היא מראה את השוביניזם של המאזינים 🙂
יאה להזכיר בהקשר זה את שירה של יונה וולך 'עברית סקסמאניוקית'?
http://israel.poetryinternationalweb.org/piw_cms/cms/cms_module/index.php?obj_id=3502