היום נראה לנו מובן מאליו שאנחנו מדברים עברית. אבל בשנת 1911, לפני פחות ממאה שנים, כתב הבלשן וההיסטוריון תיאודור נלדקה מאמר על שפות שמיות באנציקלופדיה בריטניקה. ועל השפה המתה ששמה עברית הוא כתב בזו הלשון:
The dream of some Zionists, that Hebrew – a would-be Hebrew, that is to say – will again become a living, popular language in Palestine, has still less prospect of realization than their vision of a restored Jewish empire in the Holy Land.
כלומר "חלומם של ציונים אחדים, שהעברית – כלומר מה שמתיימרת להיות עברית – תיעשה שוב לשפה חיה ועממית בפלשתינה, סיכוייו להתגשם פחותים עוד יותר מן הסיכויים להתגשמות חזונם על אימפריה יהודית מחודשת בארץ ישראל" (תרגום – אביעזר רביצקי, עמ' 8 )
והיום, פחות ממאה שנים אחרי, אנחנו לא יכולים אפילו לדמיין שהיינו מדברים שפה אחרת. וכל זאת בזכות משוגע אחד בשם אליעזר בן יהודה, שיחד עם נשותיו וילדיו ועם קומץ חברים משוגעים שסחף אחריו, הקים לתחייה את השפה העברית.
כבוד.
בסוף כל הרצאה כמעט, ובעיקר אשמדאי החנטריש ומלפפונים מהפרדס, שואלים אותי: תגידי, יש גם דבר כזה מילים עבריות?
אני מניחה שגם קוראי עברית וחיות אחרות מרגישים ככה לפעמים, כי עד עכשיו נתתי רק אטימולוגיות של מילים שאולות.
אז היום, לכבוד אליעזר בן יהודה וגם לכבוד המילה נזלת, שמכל המילים הגאוניות בעברית גם זכתה להיכלל ברשימת מאה המילים היפות של קוראי הגלוב (ואני לא פסיכולוגית אז אין לי מושג מה זה אומר עליהם) – קצת על תחדישי לשון.
לאליעזר בן יהודה ולמחדשי הלשון האחרים היו כמה דרכים עיקריות לחדש מילים:
לוקחים מילים תנ"כיות שלא יודעים מה משמעותן, כמו חשמל, ומצמידים להן משמעות שאין לה מילה, למשל electricity. הבחירה כאן לא מקרית. בתרגום השבעים, התרגום הקדום ביותר של התנ"ך לשפה זרה – במקרה זה יוונית – מתורגמת המילה חשמל כ-elektron (המילה היוונית לענבר, שעל שמו קרוי גם הכוח האלקטרי בלשונות אירופה).
אפשר גם לקחת מילים תנ"כיות שיודעים מה משמעותן, כמו אקדח, שהוא שם של אבן יקרה, ולהצמיד להן משמעות חדשה.
דרך נוספת ליצור מילים חדשות היא פשוט לקחת שורש עברי או שמי קדום ולהכניס אותו למשקל מסוים. למשל תזמורת (המשקל של תערובת, תרכובת עם השורש ז.מ.ר), שבמקור הייתה אמורה להיות המילה למלודיה. לפחות על פי סוכריות מהשמים של גיל חובב, הספר השני הכי אהוב עליי בספרות העברית והעולמית (הראשון הוא מטבח משפחתי, שלא מצאתי לו קישור בלתי מסחרי. ספר שקראתי אותו לבד בבית והתגלגלתי על הרצפה). למי שלא יודע, גיל חובב הוא הנין של-, ואני מוכנה לעשות לו ילד בכל זמן נתון.
יש גם מילים שהן חיקוי של המילה הלועזית, למשל מברשת שאמנם יש לה משקל עברי, אבל השורש הוא שאילה מלשונות אירופה; או בובה, שמחקה את המילה הצרפתית poupée. המילה תאריך נשאלה מערבית כמות שהיא, ואדבר עליה בפוסט אטימולוגי לכבוד ראש השנה, בעוד כתשעה ימים.
כמובן שיש גם הֶלְחֵמִים, כמו ראינוע, אבל הם פחות נפוצים מאשר היום (אמנם בדורבנות רוב התחדישים הם הלחמים, סמיכויות ומשחקי מילים, אבל האקדמיה ללשון העברית עדיין מחדשת מילים בעיקר בדרך של שורשים ומשקלים).
המילים העבריות הגאוניות ביותר בעיניי, הן אלה שמצרפות שתיים מהדרכים: שורש שמי במשקל עברי, אבל גם דמיון ללשונות אירופה.
המילה אוירון דומה לavion הצרפתי. הבאתי אותה ראשונה כי היא לא בנויה על שורש שמי, אלא על מילה שאולה שהתאזרחה ונטמעה. המילה אוויר היא כנראה מילה שאולה מיוונית. המילה היווונית היא aer, אבל ביוונית קדומה הייתה אות שמכנים אותה דיגאמא (digamma), כלומר פעמיים גאמא. היא נכתבת כמו F ונהגית כמו W. ביוונית קלסית היא כבר אבדה, אבל ניתן לשחזר aFer. בחלק מלשונות היהודים (למשל פרסית יהודית ולדינו), המילה אויר מנוקדת בצירה; ביאליק כתב קנה אָוֵּיר לנשימה, גנוב אור לעיניים (הרהורי לילה).
המילה נזלת גאונית בעיניי כי היא משלבת את השורש השמי נ.ז.ל עם משקל מחלות, אבל באותו זמן היא דומה ל-nasal האירופי – אַפִּי (שם התואר, קשור לאף).
גלידה אף היא מילה יפהפיה שמשלבת את השורש השמי ג.ל.ד (גליד קרח, גלד – משהו נוזלי שקופא), עם משקל של מאכלים (לביבה, קציצה, רביכה), וזה אפילו יוצא דומה ל-gelato האיטלקי.
המילה הרביעית היא תחדיש של האקדמיה ללשון עברית, שהתוודעתי אליו לפני כמה חודשים ונפעמתי. אַקְוָה היא המילה העברית לאקוויפר, מאגר מי תהום. המילה בנויה מהשורש ק.ו.ה (מקווה מים), ודומה שתי טיפות מים ל-aqua הלטינית. לא שימושי, אבל מרטיט.
תיאודור נלדקה לא כתב מה שכתב מפני שהיה אנטישמי. מן הסתם הוא היה אנטישמי כי כולם היו באותה תקופה, אבל זאת לא הסיבה שהוא כתב כך. כבלשן וכהיסטוריון הוא ידע שבהיסטוריה האנושית אין (כלומר לא היה) אח ורע לתופעה הזאת, ששפה מתה, ומתעוררת, וקמה לתחייה כשפה חיה ומדוברת שהיום מדבר אותה עם שלם.
כך אני מסיימת את ההרצאה "מלפפונים מהפרדס – מילים עבריות מכל הגלויות". רוצים לשמוע גם את ההתחלה? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני גאונות). צרו קשר דרך האתר שלי.
לפוסט הזה יש 11 תגובות
תודה רבה על הפוסט
פשוט מקסים.
מעניין כרגיל.
את עוד בסוף תגרמי לי לרצות לשלב חוג בלשנות עם לימודי המשפטים שלי החל מהשנה הבאה…
אני לא בלשן ולא היסטוריון אבל עד כמה שדעתי משגת זה מיתוס שהשפה העברית הייתה מתה לפני בן יהודה, הלא השתמשו בני ספרד בשפה זו לפיוטיהם וללימוד התורה?
דבר ראשון תודה לכולכם, אני עדיין מתרגשת מזה שרק התפרסם הפוסט וכבר יש שלוש תגובות.
זה גורם לי להרגיש ממש גדולה ומפורסמת.
אריאל, העברית לא הייתה מתה לגמרי, אולי יותר בתרדמת. כמו לטינית, שהמשיכו להשתמש בה כשפת כנסייה ולימודי דת גם אחרי שהיא מתה.
לא רק בספרד, אלא בכל קהילות ישראל המשיכו להשתמש בעברית ללימודי קודש וגם לתקשורת בין קהילות במדינות שונות. אבל ראשית השפה לא הייתה חיה כהגדרת שפה חיה (היא לא הייתה שפת אם אלא שפת אב, כלומר כל הדוברים למדו אותה כשפה שנייה ודיברו שפה אחרת ביומיום), ודבר שני, למדתי קורס בעברית של תקופת הביניים, שכוללים את פיוטי ספרד, וזאת הייתה השפה הכי קשה שלמדתי באוניברסיטה – יותר מסנסקריט, יוונית קלסית, רוסית, ליטאית ואלבנית. כי זאת עברית שהתפתחה לכיוונים בלתי רצויים בעליל (לסטודנט דובר העברית, כמובן. כבלשנית אסור לי לומר דברים כאלה). העברית שאנחנו מדברים היום, זו שֶׁהֶחֱיָה בן יהודה, היא המשך של עברית תנ"כית ולא של עברית של תקופת הביניים.
תמר, אני מסכים איתך שהעברית לא הייתה בשימוש יומיומי בתקשורת את עמי הסביבה וגם לא תמיד עיקרית בתקשורת הפנים קהילתית (שהרי בימינו יש עדיין דוברי ידיש, לדינו וערבית־יהודית) וכן חלק מהספרים שנועדו להמונים נכתבו בערבית (כמו הרמב"ם והכוזרי ועוד) והיו גם ספרים מתקופות מאוחרות יותר שנכתבו כבר בעברית כמו מסילת ישרים ועוד. אבל חליפות המכתבים והשאלות והתשובות ההלכתיים (שות"ים) נכתבו תמיד בעברית שגם בן ימינו יכול לקרוא ולהבין.
לא למדתי לשון אבל אני מכיר פיוטים. נראה לי שמה שקשה לנו להבין זה בפיוטים זה השימוש היצירתי במילים ישנות והמצאת מילים חדשות מאפס.
בהקדמה לתרגום ספר הכוזרי כותב המתרגם החדש על התרגום הישן:
"לעדההנלהבת הזאת אנו חייבים להודות על ההמשכיות בתולדות תרבותנו ועל עיצוב פנים חדשות ללשון העברית כלשון החכמות והמחקר… הם שחידשו וקבעו מאות מונחים מדעיים ופילוסופיים בעברית…" (הקדמה תרגום ספר הכוזרי מאת שמואל אבן תיבון).
נדמה לי שהיה נוח לנוצרים לראות אותנו כעם מת.
אילו הנוצרים היו רואים אותנו כעם מת, אולי הם היו פחות רודפים אותנו.
חליפות המכתבים והשו"תים בין קהילות נכתבו בעברית כי זאת הייתה השפה המשותפת היחידה.
"חליפות המכתבים והשאלות והתשובות ההלכתיים (שות”ים) נכתבו תמיד בעברית שגם בן ימינו יכול לקרוא ולהבין" – זה מזכיר לי את המעמד של סנסקריט בהודו: סנסקריט תמיד הייתה שם, אבל כשפת אב. כלומר שפה שרק החכמים קוראים וכותבים. העם דיבר פראקריט, מילולית שפה שהיא "עשויה באופן גס" (לעומת סנסקריט שהיא "עשויה באופן מעודן").
בכל מקום דיברו ניב קצת שונה, והאנשים גם היו מודעים לכך שהשפה משתנה כל הזמן. לכן כשרצו לכתוב יצירות שיישארו לאורך זמן, כתבו אותן דווקא בשפת האב, השפה המתה, סנסקריט.
ועכשיו במגמת פיזור ההבטחות שלי, אני מבטיחה גם פוסט על לשונות היהודים כחלק מאגד הלשונות הדתיות…
(הערת אגב שאני לא בטוח כמה היא רלוונטית, גלידא: http://www.mechon-mamre.org/i/t/u/up0107.htm (בראשית לא, מ, בתרגום אונקלוס ל"קרח").)
בוודאי שזה רלוונטי. זו מילה מהשורש השמי. גם בעברית אומרים גליד קרח, ו-גלידא בארמית זה "הַגְּלִיד".
תמר, פוסט מקסים.
גם אני נפעמת מהגאונות של אליעזר בן יהודה.
המילה האהובה עליי היא פרפר – שאנשי ההשכלה כינו "זבוב בצבע רקמתיים", ביאליק קרא לו "ציפורת כרמים" עד שבן יהודה ועמיתיו (לוזוכרת מי מהם) לקח שם של נהר במקרא (באזור סוריה) ונתן אותו לחרק המרהיב. בדומה לאקדח, רק פחות קטלני.
😉
יופי של פוסט וגם שמחה גדולה על גילוי הבלוג (דרך דגש קל).
ובקשר לפסקאות הראשונות, אני לא יכול להתאפק מהפניה עצמית: http://www.sciencefriction.net/blog/2008/12/11/212/
וואו, פוסט שלם על תרגום שומר צליל וצורה בלי המילה "צוקרמן"… כמה אמיץ מצדך 🙂
מה תגידי על אמנון דנקנר, שהציע לפני עשר שנים להפוך את ה"אני מאשים" של אריה דרעי ל"ז'קוזי"? אמנם אין פה משקל עברי, אבל ההלחם מוצלח בצורה נדירה.
בקיצור – כן ירבו. התאמות פונטיות, פוסטים שכאלה ובלוגי בלשנות.